מחשבות על החיים בקהילה מעורבת

מחשבות על החיים בקהילה מעורבת

 מחשבות על החיים בקהילה מעורבת, שלהי תשרי תשע"ח, קיבוץ כרמים

קהילה וקהילה מעורבת

לחיות בקהילה מעורבת... זה לחיות כל הזמן על המתח שבין היחד לבין היחיד, בין עשייה לבין התחשבות, בין מה יתאים לכולם, בין ההצלחה לבטא גם את ערכי הדתיות וגם את ערכי החילוניות, בין בחינה מתמדת של מהי חילוניות ומהי דתיות, ומה קורה כשמנסים לחבר ביניהן. 

כל קהילה היא אתגר לחיים בה; בכל קהילה יש מורכבות נוכח היחד מול הנפרדות והמשפחתיות וגם מול היחיד. אלא שבקהילה לרוב מדובר בקבוצת אנשים בעלי ערכים משותפים, שפה משותפת או מאפיין חיוני משותף, אנשים שפועלים יחד באמצעות מנגנונים מוסכמים על מנת להשיג מטרות משותפות. 

ומה קורה בקהילה המעורבת? מנגנונים – יש, מטרות משותפות – יש, מרבית הקהילות חרתו על דגלן את חיזוק החברה הישראלית, את עשיית 'המעשה הנכון', תיקון המעוות שבגללו אנחנו חיים בנפרד מלכתחילה, בניית מערכות יחסים של אמון וקרבה על ידי יצירת תרבות משותפת ובנייתה של שפה משלבת. אבל לכתחילה, האומנם יש שפה משותפת? מנהגים משותפים? ערכים משותפים? מאפיין חיוני משותף? ספק.

הטרגדיה של הקהילות המעורבות

נדמה שהקהילות המעורבות בישראל הן בעצם הומוגניות: מדובר בחתך סוציו-אקונומי מסוים (ולרוב די גבוה), מעין אמצע רחב ונוח של זוגות מעורבים, של דתל"שים ושל כל מיני דתיים וחילוניים שעל פי ה'דטומטר' יוגדרו 'לייט' (וזו פסקה המלאה בהגדרות המוטלות בספק...). לעיתים קרובות יותר ויותר אני שומעת שבקהילה המעורבת, כמו בכל קהילה, יש ההתמודדויות רגילות, ושרוב הקונפליקטים והקשיים אינם נובעים ממרקם החיים של החילונים והדתיים יחד דווקא, אלא מהשוני בצרכים וברצונות של החברים בקהילה, כמו בכל מקום. 

אני רוצה לחלוק על ההנחות האלה. נכון שהקהילות נדמות הומוגניות ושמאפיינים רבים באורח חיי החברים דומים, אך תפיסות העולם שלהם שונות זו מזו בבסיסן. החיים בקהילה מעורבת מורכבים מאוד ואין להקל בהם ראש. יש לתחזק אותם ללא הרף כדי לשמר את היחד הקהילתי. אבקש להצביע כאן על קושי אימננטי גדול מאוד שאני מכנה 'הטרגדיה של הקהילות המעורבות', או 'פרדוקס החיים בקהילה מעורבת'. קהילות רבות מושכות אליהן אנשים המאמינים בחזון המשלב, בחינוך המשלב, בצורך לחיות יחד ולהימנע מהגדרות ולהתעלם מתגיות. ואולם בסופו של דבר, או אולי גם בתחילתו, הקהילה מוצאת עצמה עסוקה במספרים, באיזונים, בהגדרות: כמה דתיים יש בקהילה? כמה חילונים? כמה נציגים יש בוועד המנהל לדתיים או לחילונים? איך נספור זוג מעורב, כדתי או כחילוני? האם בקהילה עם מיעוט דתי ניתן לקיים קהילה מעורבת? האם הדתיים יוכלו לספק את צורכיהם הדתיים בתפילה, במניין? האם קולם יישמע במערכת החינוך הקהילתית? ולהפך: האם החילונים יכולים להיות מיעוט בקהילה מעורבת ועדיין להרגיש שצורכיהם באים לידי ביטוי ושהתרבות הקהילתית מגוונת ואינה נעשית יותר ויותר דתית? לצורך העניין, החילונים בקהילה מהווים מעין שומרי סף ומאתגרים תרבותיים המכריחים את מובילי הקהילה לייצר את האלטרנטיבה למסורת, את התרבות המשלבת והמעורבת. הם מאתגרים את המובן מאליו התרבותי, וכשזה מצליח, הם מייצרים עשייה תרבותית מחודשת שמייצרת שפה תרבותית משותפת. 

אכן, על מנהיגי הקהילה ומוביליה לעסוק בבדיקת מנעד הזהויות הקיימות בקהילה, שכן ללא מגוון שכזה הקהילה תהפוך להומוגנית באמת, ומנדט החיים המשותפים יתמוסס וייעלם. על כן יש לשמור על גבולות הקהילה, על הגדרותיה ועל בחינת הבאים בשעריה, ולעיתים אף אין מנוס מבדיקה מספרית על מנת לשמר את מגוון הזהויות בקהילה.

 הרכבת – ותחנת הירידה ממנה 

החיים בקהילה מעורבת נדמים לפעמים לרכבת השועטת במהירות גבוהה, ונשאלת השאלה, האם יש תחנות יציאה? האם בקהילה המעורבת הכול מעורב, או שיש אפשרות לחברי הקהילה 'לנוח' מהיחד של הקהילה המעורבת ולחזק את הזהויות הנפרדות? (-במכינות הקדם-צבאיות ובבתי הספר שבהם מקיימים הלכה למעשה חיים משלבים, תחנות היציאה מובְנות. זה ההבדל המהותי שבין החיים בקהילה מעורבת לבין כל ארגון אחר מעורב, כי בקהילה המעורבת אין תחנות היציאה כחלק בלתי נפרד מחיי הקהילה).

ממש כמו שבקהילה מסוימת יהיו לעיתים פעילויות וטקסים לכל הקהילה יחד וגם בנפרד לפי חתכי אוכלוסייה, למשל, לגיל הרך, לנוער, לגיל השלישי, לנשים ולגברים, כך בקהילות מעורבות מסוימות יקימו מערכת חינוך משותפת אך תנועת הנוער תהיה נפרדת, ובאחרת יהיו רק גנים משלבים ותנועת נוער, אך בתי הספר יהיו נפרדים. ובהתאמה, על הקהילה ומנגנוניה לייצר תוכנית שנתית השואפת לאיזונים בין הפעילות התרבותית (שמטרתה לאחד את כל הקהילה), ולאפשר אירועים ומקומות שבהם מתקיימות פעילויות נפרדות (שמטרתן לאפשר לכל קבוצה בקהילה להביא לידי ביטוי את עצמה באופן המובהק ביותר, ולעסוק בזהותה, בחידוד זהותה, באמונותיה ובתפיסת עולמה). 

לרוב מגיע שלב בחיי הקהילה המעורבת שבו עולה הצורך לתחזק את היחד ולחזק את הפרטים בתוך הקהילה. ממש כמו הריקוד העדין שבזוגיות, כל אחד צריך לטפח את העצמי שלו על מנת לחזק את היחד. למשל, בכל שבת ולעיתים אף בכל יום מתקיימות תפילות באחריות הקהילה הדתית. יש קהילות שהקימו קבוצת 'מטיילים בשבת' שנועדה לתת מענה לצרכים החילונים בשבת וגם לחזק את הקבוצה החילונית; יש קהילות שבשעת התפילה ביום כיפור, למשל, בוחרות לייצר קבוצת שיח, לימוד ואפילו יוגה ומדיטציה, וכולי.

שוויון או איזון? 

אחת הסוגיות בקהילות המעורבות היא סוגיית השוויון – האם יש שוויון בפשרות שנדרשים לעשות? מי מתפשר יותר? הטענה שנשמעת לרוב היא שהדתיים אינם יכולים להתפשר על חוקי ההלכה, ואז תמיד החילונים ייאלצו להתפשר. על כך אמר פרופ' אשר כהן לפני שנים רבות שההגדרה אינה צריכה להיות שוויון אלא איזון. גם זוג נשוי לא תמיד מתנהל באופן שוויוני – לא נספור כמה פעמים אחד מוציא את הזבל ואחד שוטף את הבית. לא תמיד נוכל למדוד את הדברים באופן שוויוני, אבל תמיד נצטרך לדאוג לתחושה של איזון במערכת.

בואו נדבר על זה 

המפתח לחיים בקהילה המעורבת הוא תרבות השיח, או שמא נאמר, שיח תרבותי. 

אין הכוונה שיש דברים שלא מדברים עליהם, ואין הכוונה שיש להימנע מעימותים או מהתבטאויות מסוימות. להפך, חובה על הקהילה להציף את הקשיים, חובה על חברי הקהילה לומר את שעל ליבם, וחובה על בעלי התפקידים בקהילה להיות רגישים מאוד לצרכים שחברי הקהילה מעלים ולרגישויות שלהם. הכי קל לא לדבר על דברים, לפטור תחושות שעולות או מבוכות או אי-נעימויות ב"ככה זה בקהילה מעורבת" ו"תמיד עלינו להתפשר" ו"לעולם לא יהיה לנו מקום משמעותי בקהילה", אבל זו בדיוק העוולה שברצוננו לתקן! חובה עלינו לייצר מנגנוני שיח ותקשורת מכבדים שיאפשרו לבטא את הרגישויות השונות, גם אם זה מתיש, מתסכל, סיזיפי וקשה.אם חברים בקהילה מציפים קושי מסוים עלינו לטפל בו בהכלה ובכבוד.

ועוד מילה על חילוניות

לאחרונה עוסקים לא מעט באמצעי התקשורת ובציבוריות הישראלית בנושא ההדתה במערכת החינוך. הדבר בהחלט מחלחל גם אל הקהילות המעורבות, ומציף שאלות שהיו נחלתם של חלק מהחברים בקהילות עוד לפני כן: מהי תרבות חילונית? מהם ערכים חילוניים? האם ישנם טקסים או תכנים חילוניים המקבילים לתכנים של העולם הדתי? 

המורכבות עולה כאשר אנו ניצבים בפני שאלות כגון, כיצד לציין חג או מועד. והנה שמחת תורה, החג שציינו לא מזמן: הציבור הדתי בקהילת כרמים ביקש לחגוג את שמחת החג כמו שהוא יודע ומכיר – בבית הכנסת בריקוד עם ספר התורה, ולהזמין את כל הקהילה לקידוש מחוץ לחצר בית הכנסת בין חלק אחד

לחלק שני של התפילה, ולאחר מכן לערוך פעילות 'תפילת ילדים'. עוד נהוג לחלק לילדים הפתעות בשקית כחלק מהחגיגה. כל זה טוב ונחמד, אבל, שאלו את עצמם חברי הקהילה החילוניים, מה מקומנו בחגיגה מסוג כזה? מה מקומנו בחגיגה שמתקיימת בבית הכנסת, בהתכנסות ששמה 'קידוש', ובכלל, בחגיגה של קריאה שבועית בתורה? 

באמת שאלה קשה. ייתכן, שהאדם החילוני החי בעיר או ביישוב חילוני הומוגני בכלל לא היה נתקל בשאלה כזאת ולא היה שואל את עצמו מה הקשר שלו לחגיגה מסוג זה. אולי אם יש לאותו אדם קשר כלשהו למסורת, הוא היה בוחר להגיע לבית כנסת כזה או אחר, ובמקרה כזה היה מקבל את כל ההתנהלות שם כי ממילא זה לא 'שלו', הוא רק אורח. ואולי במקרה אחר החג הזה היה 'עובר לידו' בלי תוכן מיוחד והתעסקות מיוחדת. וזה באמת חג שכל-כולו קשור לסממנים ולסמלים של דת ומסורת: קריאה בתורה, בית כנסת, תפילה, ומבחינת הקהילה הדתית זהו שיא חגיגת העשייה הקהילתית המתרחשת בכל שבוע בבית הכנסת. 

בקהילה המעורבת האדם החילוני מעוניין ומצפה להרגיש שייך בכל חלק. חובתו וחובת חברי הקהילה להעמיק בחג, בתכניו ובסמליו, ולשאול אם יש תכנים שניתן ליצוק אל תוך החג הזה על מנת להפוך אותו רלוונטי גם לציבור החילוני. ניתן, כמובן, לקיים לימוד המתקשר לספר הספרים, הספר הנמכר ביותר בעולם המערבי, לעסוק במקומו בחיינו, ולייצר פעילות תרבותית (חידון, למשל) המעלה אנקדוטות או ציטוטים מוכרים מהתנ"ך במקביל לתפילה. ניתן אפילו לייצר ריקודי עם במקביל להקפות המתקיימות בבית הכנסת, ולייצר פעילות ילדים מקבילה לתפילת הילדים. אם רוצים לייצר ארוחת בוקר משותפת אפשר לשקול לשנות את השם שלה מ'קידוש' לארוחה או להתכנסות. 

אבל כאן נשאלת השאלה, האם יש בכך צורך? ואם נשנה את השם ונשנה את הקונספט, האם לא נוציא גם משהו מהמהות של הקדושה שהציבור הדתי מבקש לחגוג ולציין ביום כזה? ואם הציבור הדתי מבקש לציין את החג באופן הזה, האם זה בהכרח מדיר את רגליו של הציבור החילוני? ואולי בתוך אותו קידוש עצמו אפשר לשאת דברים על ידי שני אנשים מייצגים בקהילה, כל אחד מנקודת מבטו ותפיסת עולמו-הוא, על מקום התורה או התנ"ך בחיינו? 

והאם הציבור החילוני מעצם היותו חופשי, לא מחויב ולא מתחייב, היה מגיע בהמוניו לאירוע כזה, פלורליסטי, מגוון וחדשני בתכניו ככל שיהיה? האם לציבור החילוני יש בכלל צורך באירוע כזה שייבנה עבורו במקביל או במשותף לחגיגות המסורתיות? ואולי השאלה הזאת כלל אינה במקומה, כי מעצם המחויבות שלקחנו על עצמנו בעצם עשיית המעשה של הקמת הקהילות המעורבות, אנו מחויבים ביצירת אירועים בעלי תכנים ואופי המאפשר לכל אדם בקהילה למצוא שם את מקומו, ופחות חשובה השאלה כמה 'צרכנים' יהיו לאירוע, כי המעשה הזה חשוב מעצם היותו?

"את החגים אין בודים מן הלב" (ביאליק)

התרבות המשותפת היא סוגיית היסוד כאן, בסופו של דבר. מהו הצורך של האדם בקהילה? על בסיס מה יקיים האדם את תרבותו? הצורך של האדם הדתי בקהילה הוא בסיסי ביותר – על מנת לקיים את הפרקטיקות הדתיות על האדם להיאסף. ומהו הצורך של האדם החילוני בקהילה? האם הצורך בשייכות הוא שמשותף לחילוני ולדתי? האם קיים צורך תרבותי אמיתי בקהילה או בהתקהלות? 

אנו גורסים שהתשובה היא כן, הצורך בשייכות והצורך במשמעות שמספקת הקהילה לאדם הדתי והחילוני כאחד, הם המייצרים את הצורך בקהילה. בקהילה המעורבת נוסף לכך הצורך ביצירת תרבות שאליה האדם יחוש שייך. כאן האתגר הגדול מכולם: התרבות היהודית שבאופן עקרוני אנחנו נשענים עליה, מובלת על ידי האדם הדתי מתוך אינרציה, מתוך המסורת, מתוך הקיים והישנו, ואולי לעיתים באופן אוטומטי ("כמעשה קוף בעלמא", על פי אמרתו של הרבי מקוצק). ואילו הצורך של האדם החילוני לייצר תרבות כזו שיוכל להזדהות איתה, להרגיש בה בן בית, שייך, ואפילו בעלים, הוא צורך הדורש הרבה חשיבה, דיוק ומעשה של יצירה. 

שאלה זו מחזירה אל שאלת המשותף והנפרד, והיא חזקה שבעתיים כשאנו מסתכלים על לוח השנה היהודי, על סמלים וטקסים משותפים, על חגים. ביאליק טען כי "את החגים אין בודים מן הלב", והוא ממשיך במאמרו זה ומציע כן לשנות אך לא הרבה, כן לייצר אך לא בכל שנה, ולנסות לתת משמעות חדשה לאותה המסורת. זו סוגיה עמוקה וארוכה שבקיבוצים החילוניים התמודדו איתה לא מעט (ומתמודדים עד היום בצורה מרתקת בעידן של שינוי חברתי וזהותי), אלא שאצלנו בקהילות המעורבות ההתמודדות מורכבת שבעתיים, בשל הצורך לספק צורך תרבותי דתי מחד גיסא וצורך תרבותי חילוני מאידך גיסא, וכולם צריכים להרגיש שייכים, בני בית, ומשמעותיים בתרבותנו שלנו.

 מבט על – יצירת תוכנית שנתית מאוזנת ומגוונת

בתכנון תוכנית שנתית, עקרון האיזון ועקרון השוויון שהעלינו קודם לכן, מרכזיים. טענו כי בקהילה המעורבת לא בהכרח הכול שוויוני, אך גם לא כל הצרכים דומים או שווים. לעיתים יש צורך בהקדשת תשומת לב ומחשבה לצרכים הדתיים, ואילו לעיתים הצרכים החילוניים דורשים יותר תשומת לב והקשבה. ואולם לאורך השנה נרצה לוודא שיש מספיק תכנים ואירועים המספקים את הצורך של הציבור החילוני ושל הציבור הדתי, ובעיקר מספיק פעילות משמעותית לכל חברי הקהילה יחד. 

בסופו של דבר חשוב לזכור את המטרה המשותפת – לייצר חברה מאוחדת בעלת ערכים של סבלנות, כבוד, הכרה בערך האחר, עשייה משותפת עם נתינת מקום לכל תפיסת עולם באשר היא. כדי להצליח בכך יש להשכיל ולבנות נכון את יסודות הבניין, לייצר את המנגנונים הנכונים, וחשוב להשקיע ביחסים החברתיים ובתקשורת הבין-אישית והקהילתית. אלה מיומנויות מקצועיות שיש לרכוש, לעסוק בהן ולדון בהן, ואנו במרקם עוסקים בכך לעומק. 

תקשורת ושיח הם העניין. בקהילה המעורבת, יותר מכול, עלינו ללמוד כיצד לדבר, כיצד לתקשר, כיצד לנהל קונפליקטים ולא כיצד להימנע מהם; כיצד להיבנות מהקשיים ולא כיצד להתעלם מהם. ורק אם נדע כיצד לעשות זאת, ורק אם החוזה הקהילתי הכתוב או המוכר בעל פה יהיה מלמד ויתרגל את החברים בקהילה בשיח ענייני ומכבד, העוסק בצרכים בצורה עמוקה ורצינית שאינה מבטלת או 'דורסת' את האחר, אז נעשה את שלשמו התכנסנו בקהילה המעורבת – נוכל לייצר תרבות אחרת. תרבות שמכבדת את האחר, שרואה את צרכיו, שמבינה את רגשותיו, ואז נוכל לצאת מחוץ למעגל הקהילה המערבת דתיים וחילונים ולתרגם את שלמדנו ותרגלנו במהלך החיים המשותפים למעגלים רחבים יותר בישראל ואפילו מחוץ לישראל, באקלים העולמי-סביבתי שבתוכו אנו חיים.

ללי זינגר

מחלקת מרקם

מיתרים

1yeled blue

להדפסה- לחץ כאן

לתקנון תחרות המאמר הקצר- לחץ כאן

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון