יחידות לימוד

דובי-שבט חג הדובים

דובי שבט הוא דובי עצוב שלא יכול ללכת לגן הילדים של
הדובים, משום שכל הזמן הוא בורח מפני האנשים הרעים
שכורתים את העצים ביער שלו.
אם האנשים הרעים ימשיכו לכרות עוד עצים לא יישאר יותר
לדובי-שבט יער לשחק בו, ולא יהיה עוד גן ילדים של דובים,
והאנשים הרעים יקחו אותו ואת כל הדובים האחרים מהאבא
והאמא שלהם, ויכניסו אותם לתוך כלובים וישלחו אותם לגן
חיות, וכל הזמן יבואו ילדים מגן ילדים להסתכל עליהם, ואף
פעם הם לא יוכלו לצאת מהכלובים שלהם ולחזור ליער אל
האבא והאמא שלהם.
(אליה אלון, גן ילדים 'כנסת ישראל', אלקינס פארק
פנסילבניה, טו בשבט תשנ"ז)

אני חושב שהמדרש של אליה הוא אחד ממדרשי טו בשבט היפים ביותר. לא רק
בגלל שהוא קולאז' מרתק של גרסת הגננת עם דמיונו של אליה (כל מדרש, דרך
אגב, הוא קולאז' של גרסת הרב עם דמיונו של התלמיד), אלא גם בגלל שהוא
נותן משמעות רעננה ודרמטית לביטוי סתום ומסתורי כל כך כמו "טו בשבט".
אליה, כמו כל ילד, הוא דרשן מעצם מהותו. הדרשן דורש ביטוי מסוים
כאשר הביטוי הזה (או חלק ממנו) אינו מובן לו. לפעמים הדרשן מתחזה לאחד
שאינו מבין את הביטוי הסתום, ולפעמים הוא באמת כזה. אליה, כמו כל ילדי
הגן, אינו מסוגל להבין את ה"פשט" של המונח "טו בשבט". על מנת להבין
מונח כזה הוא צריך, קודם כל, לדעת מה זה תאריך. אינני יודע מאיזה גיל
מסוגל ילד להבין את ה"פשט" של המונח 12 בינואר, למשל, אך ברור לי שגיל
הגן הוא מוקדם מאד לכך. משימתו של ילד שצריך להבין את ה"פשט" של
תאריך עברי תהיה יותר מסובכת, כי יהיה עליו לתרגם את המספרים לאותיות
עבריות.
וכאשר מדובר ב"טו בשבט" העניין מסתבך ממש, משום שכאן, בנוסף
למתמטיקה ולגימטריה, צריך הילד לדעת גם כלל חשוב בתיאולוגיה יהודית:
לא אומרים ולא כותבים "יה"! אפילו בגימטריה. משום כך: למרות העובדה
שהמספר שלוש עשרה הוא י"ג - (10+3) והמספר ארבע עשרה הוא י"ד -
(10+4), הרי שהמספר חמש עשרה אסור לו שיהיה י"ה - (10+5) אלא ט"ו -
(9+6), מדוע? משום שהצירוף יוד-הא יוצר את שמו של האל, ואת קיצור
שמו המפורש, והצירוף הזה, על כל ילד וילדה יהודיים לדעת, הוא הצירוף
המיוחל ביותר, ובדיוק משום כך הוא אסור בתכלית האיסור.
טכניקת המדרש שבה בחר אליה היא טכניקה ידועה המוכרת בשם "מדרש
אל תקרי". הפורמולה הקבועה של המדרשים הללו היא "אל תקרי x אלא y. יש
בספרות הרבנית מאות מדרשי "אל תקרי", שהמסוכן שבהם אהוב עלי במיוחד:
"וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל" - אל תקרי 'שם' אלא 'סם' -
זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מוות...
מדרשו של אליה, לעומת זאת, הוא "אל תקרי 'טו-בשבט'
אלא 'דובי-שבט'". אליה מבין גדול בדובים. הוא מוקף בהם. הם מככבים לפחות
בעשרה מספריו וארבע מקלטותיו, ומודפסים על סדיניו, צלחותיו, כוסותיו
ובגדיו. אין כל סיבה, אם כך, שתמנע מן הדובים להיכנס גם לתוך רפרטואר
החגים שלו, ובוודאי לתוך חג ששמו מצלצל באופן כל כך דובי-שבטי. אגב, על
פי אותו הגיון מחמיר שנמצא מאחורי המונח "טו-בשבט" היה על אליה עצמו
להיקרא "אלי-טו", "אלי-קה", או אפילו "קלי-טו".
אליה, שעצם שמו טומן בחובו שני שמות מפורשים, אינו יודע עדיין
שבתוך חג הדובים והיערות שלו מסתתר יה. כמו יתר ילדי הגן, גם הוא איננו
יודע עדיין שצריך להתחבא מפני עוצמתה המרתקת והמסוכנת של הקדושה
הטמונה לא רק בשם המפורש "יה בשבט", אלא גם בין אילנותיו הגדולים של
החג הזה.
כי יותר מכל חג אחר טומן החג הזה בחובו את הפחד מפני הגעגוע אל
האסור האבוד. ויש קשר בין הגעגוע הזה לבין הגירוש מגן הילדים המאיים על
דובי-שבט. טו בשבט, יותר מכל חג אחר, הוא חג יה. חג המחאה על הגירוש מן
הגן, וחג הגעגוע הבלתי פוסק אל הגן, והמאמצים הבלתי נלאים לשוב אליו.

(ארי אלון, בתוך: יה בשבט, עמודים 10-11)

2yeledsagol

ליחידות הלימוד לט"ו בשבט לחץ כאן

השיר "מרחב שדה וירק עצים" נכתב על ידי המחנך ש' בן ציון לכבוד צעדת טו בשבט הראשונה בתל אביב בשנת 1910 .

מרחב שדה וירק עצים / ש. בן ציון

מרחב שדה וירק עצים,

ילדים נושאים את,

שם הרבי לתלמידים

מורה אלף בית.

זאת התורה, ילד חמד,

למדו, שמרו נא,

נטעו, זרעו זאת הארץ,

תור האביב בא.

עץ זה - אלף, עץ זה - בית הוא

אף גימל - עץ,

אותות עצים בספר ירוק

רחב עץ עד אין קץ !

זאת התורה, ילדי חמד ...

זאת הארץ הרוו אבות

זיעה, חלב, דם -

יבוא אביב תפרח כולה

יפרח גם עם.

מילותיו של השיר הותאמו ללחנו של ורשבסקי לשיר "אל"ף בי"ת " שהיה אז אחד השירים הנפוצים בעולם היהודי באירופה.

אלף בית/ מרק ורשבסקי, תרגום : פסח קפלן

חֶדֶר קָטֹן, צַר וְחָמִים,

וְעַל הַכִּירָה אֵשׁ;

שָׁם הָרַבִּי לְתַלְמִידָיו

מוֹרֶה אָלֶף-בֵּית.

אֶת תּוֹרָתִי, יַלְדֵי חֶמֶד,

שִׁמְעוּ, זִכְרוּ-נָא;

שְׁנוּ, יְלָדִים וַחֲזֹרוּ:

קָמָץ-אָלֶף - אָ!

שִׂימוּ עַיִן, הַטּוּ אֹזֶן

אֶל הַכָּתוּב פֹּה;

מִי שֶׁיִּקְרָא מַהֵר עִבְרִית,

דֶּגֶל אֶתֵּן לוֹ.

אַל נָא תִּירְאוּ, אִם בִּתְחִלָּה

יִקְשֶׁה זֶה מְאוֹד;

אַשְׁרֵי מִי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה,

מַה לִּיהוּדִי עוֹד?

עֵת תַּזְקִינוּ אַף תָּבִינוּ

בָּאוֹתִיּוֹת שָׁם,

תִּרְאוּ כַּמָּה דְּמָעוֹת תּוֹכָן,

וְכַמָּה נַחֲלֵי דָּם.

וְעֵת בַּגָּלוּת תִּשְּׂאוּ עֻלְּכֶם,

אַף תֵּאָנְחוּ מַר;

בָּאוֹתִיּוֹת אָז תְּבַקְּשׁוּ

נֹחַם מִכָּל צַר.

בסעודת פירות ארץ ישראל בחמישה עשר בשבט ביקש רבי מנדל מקוצק מתלמידו רבי יצחק מאיר לדרוש מענייני דיומא. פתח רבי יצחק מאיר בפלפול בסוגיית הגמרא על ראש השנה לאילן, שאל ותירץ, היקשה ופירק. אמר לו רבי מנדל:

"לו היינו בארץ ישראל די היה לנו לצאת לשדות ולהתבונן באילנות כדי להבין מהו ראש השנה לאילן, פשוטו כמשמעו, ולא בדרך הפלפול"

(ילקוט החכמה)

"וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל" (ויקרא פרק יט, כג)

"אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל:

אף על פי שתמצאו אותה [את הארץ] מליאה כל טוב,

לא תאמרו נשב ולא ניטע, אלא הוו [היו] זהירין [הקפידו] בנטיעות,

שנאמר: "ונטעתם כל עץ מאכל" -

כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים,

אף אתם נטעו לבניכם,

שלא יאמר אדם אני זקן ולמחר אני מת, ולמה אני יגע בשביל אחרים."

(מדרש תנחומא (בובר) פרשת קדושים סימן ח)

תפילה לנטיעה

אבינו שבשמים

בונה ציון ומכונן מלכות ישראל:

השקיפה ממעון קדשך מן השמים,

וברך את עמך את ישראל

ואת האדמה אשר נתת לנו,

כאשר נשבעת לאבותינו.

רצֵה ה' ארצך, והשפַּע עליה מטוּב חסדך.

תלמיה רוֶה נחת גדודֶהָ, ברביבים תמֹגְגֶנָּה צִמחה תברך

העמֵק שרשי הנטעים, אשר אנחנו נוטעים היום.

גדלֵם ליפי הארץ ולתפארתה יחד עם כל שאר עצי ישראל.

השרֵש גם אותנו בארץ אבותינו,

וגדלנו עם העצים האלה לרצון ולברכה,

ונברכו בנו כל משפחות האדמה.

אמת מארץ תצמח, וצדק משמים נשקף.

אמן.

מתוך "העבודה שבלב", סידור תפילות לימות החול, לשבתות ולמועדי השנה, התנועה ליהדות מתקדמת בישראל, ירושלים, התשמ"ב

כאשר אדם מגיע לאיזו מדרגה, צריך הוא לדאוג שיהיה לה ביטוי מקביל גם בשורשים - בפעלו בעולם המעשה. אם לא יעשה כן - יאבד את יציבותו ואת שיווי משקלו, ועלול הוא להיעקר משורשו. כל חלקיו של העץ - על ענפיו הארוכים, עליו הירוקים ופירותיו המתוקים - כולם גדלים רק מכוח השורשים. השורשים אינם גלויים לעין, אינם מרהיבים ואינם טעימים, אך הם קבועים בקרקע, ומחברים את העץ כולו אליה. שורשים של עץ הם אחד הדברים החזקים ביותר שישנם, והם יכולים לבקוע כל סלע; את הכוח הזה אין לענפים, עם כל פארם. אדם צריך ללמוד מן העצים ולשמור תמיד על פרופורציה נכונה בין חכמתו, חלומותיו ושאיפותיו, לבין חיי המעשה שלו, פעולתו בתוך העולם ואחיזתו בו. עיקרון זה נכון גם בנוגע לחיי העם בכללו. הענפים הם מנהיגי העם, העומדים בראשו, והם צריכים לדעת שבלי שורשים, ללא דאגה לקצוות של העם, לילדים ולמסכנים, וללא אחיזה בחיי המעשה, אין קיום לצמרת העץ. כנגד כל ענף שיוצא כלפי מעלה - צריך הן העם בכללו והן האדם הפרטי להוציא שורש למטה.

(הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ), 'האדם עץ השדה', בתוך: חיי שנה, עמ' 129-135)

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון