יחידות לימוד

לשחרר את העיר

התשובה שרציתי להציע כאן ועכשיו (ביום ירושלים) בנויה על הכרזתו המפורסמת של המח"ט שלי, מוטה גור: "הר הבית בידינו". ירושלים ניתנה שוב בידינו כדי שנהפוך אותה לעיר השלום – בינינו לבין שכנינו ובינינו לבין עצמנו. בידינו – הנושאות תפילה, בידינו – הפועלות.

רבי נחמן מברסלב רואה בתנועה של מחיאת כפיים – הצמדה של יד ימין ליד שמאל – ביטוי לשילוב הניגודים והקטבים במציאות. התנועה של המגע בין שתי הידיים זו בזו היא תנועת השלום. אם נזכה ויעלה בידינו להפוך את ירושלים לאבן השתייה של השלום בין הישראלים לפלסטינים, בין הדתיים ללא-דתיים, ובין השמאל לימין – ניתן ממשות לאינטרפרטציה פתוחה של היום הזה.

או אז ייתפש יום ירושלים בתודעתנו כיום שבו נפלו החומות ושיחררנו את העיר, היום שהפכנו אותה להיות מקום המגע בין הניגודים. יום ירושלים – יום ירושלום: היום

שבו אנו חוגגים את עיקר הירושה היהודית – השאיפה לשלום. ואולי מוטב להקשיב לשם העיר כפי שהוא: ירושלים – שם במשקל זוגי (כמו אופניים או ידיים או שניים) המבטא את התקווה לשלום בין השניים השונים.

בעקבות חוזה המדינה, רוצה גם אני לקרוא: אם תרצו אין זאת אגדה. יעשה כל אחד מאיתנו מה שמתאים להבנתו ומה שלאל ידיו כדי להפוך את ירושלים לעיר השלום. על הביטוי התנכ"י "בקש שלום ורודפהו" אמרו חז"ל שאת השלום יש לבקש במקומו, וגם לרדוף אחריו למקום אחר. הדרכים לשלום ירושלים יכולות לעבור גם במקומות אחרים. למשל: בוושינגטון או באנקרה. כל הדרכים לשלום ירושלים יכולות להיות שונות ומשונות מאוד, אבל כל הדרכים מובילות – לירושלים.

"שאלו שלום ירושלים ישליו – אוהביך"!

 (הרב מנחם פרומן ז"ל)

בתום המלחמה, התעורר רצון לקיים יום מיוחד שיוקדש לירושלים המאוחדת, עיר הבירה של ישראל. היוזמה הראשונה יצאה מהרבנות הראשית לקראת יום השנה הראשון לאיחוד העיר. ראשי הרבנות ביקשו לקבוע את יום כ"ח באייר כיום הודיה על הניסים שבזכותם אוחדה העיר. רק ארבעה חודשים מאוחר יותר, קבעה הממשלה את כ"ח באייר בתור יום ירושלים, ואחריה, קבעה זאת הכנסת.

מיד אחרי שהכריזה עיריית ירושלים על חגיגות "יום איחוד ירושלים", ניסתה הממשלה לבטל החלטה זו והחליטה לא לתת יד לציון יום השנה לאיחוד העיר. 

ראש העיר המיתולוגי של ירושלים, טדי קולק, ביקש אף הוא לבטל את תכניות העירייה מחשש שמא יפגעו החגיגות ברגשותיהם של ערביי מזרח העיר. הרתיעה של ראש הממשלה דאז, לוי אשכול, מקיום הטקס במתכונתו המיועדת, הובילה את משרדו להודיע שראש הממשלה יסרב לקבל ב"יום איחוד ירושלים" את "אזרחות הכבוד" של העיר. 

בסופו של דבר, למרות רתיעתם של לוי אשכול וטדי קולק, החליטה עיריית ירושלים לציין את הטקס.

השמחה הלאומית האדירה על איחודה של העיר הובילה לקיום הטקס כסדרו, כולל הענקת "אזרחות כבוד" לראש הממשלה. ירושלים הוארה וקושטה בחגיגיות שלא הייתה מביישת את יום העצמאות.

אולם, בניגוד ליום העצמאות, לבשו חגיגות "יום איחוד ירושלים" אופי ספונטני יותר: הגוף הרשמי היחיד שהיה מעורב בהכנות היה הרבנות הראשית, שארגנה תפילת המונים בכותל.

משלחות שונות זרמו לעיר הבירה – זכורות במיוחד משלחות סטודנטים מבר אילן ומהטכניון, אשר ניסו לשווא לסחוף אחריהם לחגיגות את הסטודנטים של האוניברסיטה העברית. בכל רחבי העיר התקיימו שורה של אירועים בעלי אופי שונה: צעדות רגליות של חוגי הימין, אספות עם, פעילויות בבתי הספר בירושלים ו"סתם" המונים נרגשים שנהרו לעיר הבירה. התקיימו אף מספר אזכרות ואירועי הנצחה לנופלים בקרבות.

כיום, יום ירושלים הוא יום לאומי שמצוין בחגיגות ברחבי הערים, בטקסים בבתי הספר, באמצעי התקשורת ובירושלים כמובן. רק מעטים יודעים על הקשיים שקדמו לציון היום, ושציונו, כלל לא היה מובן מאליו.

(ד"ר חזי עמיאור, מתוך "הספרנים"- בלוג הספריה הלאומית)

"לא אמרו לנו 'הולכים לישראל', בילדותנו אמרו לנו: 'הולכים לירושלים"

(הרב מהאברטו סולומון)

מתוך אתר הכנסת:

בכ"ח באייר מציינת מדינת ישראל את יום הזיכרון לבני קהילת יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל. בסוף שנת 2003 החליטה ועדת השרים לענייני עלייה, קליטה ותפוצות להקים בהר-הרצל אנדרטה קבועה להנצחת זכר יהודי אתיופיה שנספו בדרכם ארצה. הממשלה קבעה כי טקס ממלכתי לזכר הנספים יתקיים מדי שנה בכ"ח באייר, יום ירושלים.

במרס 2007 נחנכה בחלקו הדרומי של הר-הרצל האנדרטה לזכר יהודי אתיופיה שנספו בדרכם ארצה. בהקמת האנדרטה השתתפו המשרד לקליטת העלייה, מינהל מקרקעי ישראל, ההסתדרות הציונית העולמית ונציגי עיריית ירושלים. אגף ההנצחה של משרד הביטחון ריכז את ההיבטים הטכניים של תכנון האנדרטה ועיצובה. את האנדרטה עיצב האדריכל גבריאל קרטס, בשיתוף עם יוצרים וסופרים בני הקהילה האתיופית, שעבודותיהם שולבו בה. כמו כן שולבו באנדרטה מונולוגים שכתבו בני הקהילה, המתארים את ההווי בכפר האתיופי, את הדרך לישראל, את ההמתנה במחנות הפליטים בסודן ואת החלום על ירושלים. סביבת האנדרטה משמשת מקום התכנסות המיועד להתייחדות עם זיכרון הגבורה והאובדן של אלפי יהודי אתיופיה אשר נספו בדרכם לישראל. 

מאמר דעה - יום הזיכרון הפרטי של עולי אתיופיה

סיפורי המסע של יהודי אתיופיה לישראל

בשנת 1998 העניקה הכנסת למועד זה מעמד בחקיקה, באמצעות חוק יום ירושלים, התשנ"ח-1998, שנחקק על פי הצעת החוק של חבר הכנסת חנן פורת (מפד"ל). בדברי ההסבר להצעה נאמר:

עם מלאת 30 שנה לשיחרורה ולאיחודה מחדש של ירושלים בירת ישראל, יש מקום להציג זאת באופן ממלכתי כיום חג לאומי. את מהות ירושלים, רום התקוות ופסגת השאיפות, שאותה אנו מעלים על ראש שמחתנו, יש לציין ולייחד ביום המסמל את מרכזיותה בחיי עם ישראל אשר שב לארצו, הקים את מדינתו והכריז על ירושלים כבירתו הנצחית.

חוק יום ירושלים, התשנ"ח-1998 

1. כ"ח באייר - יום ירושלים (א) הכנסת מכריזה בזה על יום כ"ח באייר כעל יום ירושלים שיוחג מדי שנה בשנה כחג המדינה וייקרא בשם "יום ירושלים".

(ב) יום ירושלים הוא יום בחירה;לצורך סעיף זה, "יום בחירה" - יום שהבחירה בידי העובד לצאת לחופשה או לעבוד;בחר העובד ביום חופשה, יובא היום במנין ימי החופשה שלו.

(ג) שר החינוך רשאי לקבוע פעילויות חינוכיות שייוחדו ליום ירושלים.

2. עצרת מרכזית ראש הממשלה מוסמך להורות על קיום עצרת מרכזית לפתיחת יום ירושלים.

3. הוראות ראש הממשלה 

ראש הממשלה רשאי לקבוע את סוגי העובדים, סוגי העבודות והשירותים שאין להפסיקם ביום ירושלים, כן רשאי הוא לקבוע את השעות וההסדרים שיחולו ביום זה.

4. סמלי יום ירושלים ראש הממשלה רשאי לקבוע סמלים ליום ירושלים ולהסדיר את השימוש בהם.

דרושה בירה

העיר חברון, בה קבע דוד המלך את מקומו, מזוהה יותר מדי עם שבט יהודה ודוד מבין שעליו לחפש בירה אחרת. הסיפור המרתק של כיבוש ירושלים

סיפור מופלא שאפשר גם לראות בעיניים ולדרוך ברגליים. מזה שבע שנים ושישה חדשים מולך דוד בחברון על יהודה "ודוד הולך וחזק ובית שאול הולכים ודלים" (ג, א). שמחה לאיד? עובדה. לאחר רצח אבנר לא נשאר איש חזק, "מבוגר אחראי", לעמוד בראש ממלכת שאול הנותרת. רצח איש בשת בידי בני רימון הבארותי (שעשו דין לעצמם, ויש החולק על קביעה זו, אולי בצדק), סתם את הגולל על ממלכת שאול.

וכך הולכים שוב נציגי השבטים "כל שבטי ישראל" לחברון (וכיצד עברו בינות המבצרים המפרידים את יהודה לבין יתר השבטים?) והם מבקשים מדוד למלוך, הצעה שאי אפשר לסרב לה. והם ממליכים אותו "למלך על ישראל", בינתיים בחברון. אולם, חברון מזוהה יותר מדי, ואולי לגמרי, עם שבט יהודה, מאז שניתנה כחלק מנחלת כלב בתוך בני יהודה ונמנתה על ערי יהודה (יהושע טו, נד). דוד, בחושיו הפוליטיים המחודדים, מבין שלא יוכל למלוך על כל ישראל ממקום כזה, והוא מחפש לעצמו בירה.

אמנם ירושלים/ יבוס נזכרת ביהושע כחלק מנחלת בנימין, אך היא מעולם, עד כיבושה בידי דוד, לא הייתה ישראלית, וזאת למרות המסופר בשופטים א, ח. היא עיר נכרית, וכזו עוד מימי האבות. זהו גם היתרון הגדול שלה. נכרית בעברה, על גבול יהודה ובנימין, לא תוכל לעולם להדרש כקנינו המובהק של אף שבט. ירושלים תהיה "עיר דוד" ולעולם תזוהה עם מלכות בית דוד, במציאות ובתקוות לעתיד. אמנם "הרים סביב לה" והגנתה מורכבת, ואכן תמיד "מצפון תפתח הרעה" (ודי לקרוא את התיאור הנפלא של צבא אשור במסע הצבאי לירושלים מצפון, ישעיהו י, כח-לב). יש לשער שניטרליותה ומקור המים שלמרגלות הגבעה המזרחית, הגרעין העתיק של העיר, הכריעו את הכף למען כיבושה.

את סיפור הכיבוש אנו קוראים פעמיים, בשמואל ב ה, ובדברי הימים א יא, בשינויים ובהשמטות. והנה הגענו עם דוד ואנשיו לעיר. היא מבוצרת, ביצוריה ידועים מהחפירות שנערכו בה, ועליהם סומכים מלך יבוס וצבאו. אבל לא רק עליהם. לפנינו סיפור מיוחד, שפוענח בידי הפרופ' יגאל ידין, כבר לפני שנים. הדברים המוזרים שמשמיעים יושבי יבוס באזני דוד ואנשיו "לא תבוא הנה כי אם הסירך העורים והפסחים" (ו), מקורם כנראה במסורת דתית-חתית ששימרו יושבי יבוס, הקשורים במוצאם לחתים. כנראה שנהגו להציב על חומות העיר פסלים של בעלי מום, עורים ופסחים, פסולים מלשמש בקדש ובלתי כשרים למלחמה, כהגנה מאגית מפני האויב הצר עליהם.

נוכחותם ומומם, האמינו, ישפיעו על האויב, יזרעו בהלה במחנהו ויצילו את העיר. כל כך גדולה הייתה האמונה בכך, עד שנותר המשפט "הפסחים והעורים שנואי נפש דוד" כזיכרון לדורות. ולא עוד אלא שצריך היה תכסיס מיוחד כדי לתפוס את העיר, אולי לתפוס את תעלת המים מן המעין שלרגלי הגבעה "הצנור"? שמא יש קשר למה שקרוי היום "פיר וורן", שנתגלה מחדש בחפירות שילה, והוא חלק ממפעל המים של ירושלים? ואולי על כך מרמז הכתוב בדברי הימים א, שצריך היה להבטיח פרס לזה שיתנדב לעמוד בראש הפורצים לעיר "כל מכה יבוסי בראשונה יהיה לראש ולשר" (שם יא, ו).

כך או כך, המצודה הכנענית/ יבוסית שבמעלה הגבעה נכבשה והפכה ל"עיר דוד", יבוס/ ירושלים נעשתה בירת הממלכה המאוחדת. דוד מבצר את "העיר מסביב מן המילוא ועד הסביב" (שם יא, ח) ויושב בה קבע "וישב דוד במצדה ויקרא לה עיר דוד" (ה, ט). הוא בונה בה את ארמונו, במיטב מסורת הבניה המלכותית במזרח הקדום, אקרופוליס וביצור באבנים מסותתות (אבן קיר) ועצי ארזים (יא).

החפירות בעיר דוד מראשיתן מגלות לנו את העבר הזה. עם קצת דמיון אפשר גם לראותו בעיניים. חיבור מופלא של מציאות עם הטקסט הכתוב.

כל כך מרתק.

תמר שילה הייתה מפקחת מרכזת על הוראת תנך בחינוך הממלכתי

שאלה זו העסיקה את הכנסת גם שנתיים אחרי שחרור ירושלים :

eich

  • לו אתם הייתם יו"ר הכנסת איך הייתם עונים על מברק זה?
  • מהי 'צורה ההולמת' ודרך נכונה וטובה לחגוג את יום ירושלים?
אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון