יחידות לימוד

העשרה לעשירי: על צום עשרה בטבת ועל המשמעויות הפוליטיות שלו לזמננו

גם במסגרת תנופת הרנסנס היהודי בישראל, עשרה בטבת נותר בשולי השיח. בשנים האחרונות יש תחייה תרבותית אינטנסיבית של לוח השנה העברי, המוצאת עניין רב בתיקוני ליל שבועות, בפסטיבלי הקהל, בסדרי טו בשבט, ואפילו במפגשי לימוד חילוניים לתשעה באב, אבל צומות החורבן ה"משניים" לא זכו עוד לעדנה הזאת. האם זה רק עניין של זמן עד שגם תעניות אלה ייכללו בזרם, או שבגלל שאלה "תעניות" הן פופולריות פחות?

על תשעה באב אומרים בחוגי ההתחדשות היהודית שמערכת החינוך מפספסת אותו כי הוא נופל בחופשת הקיץ, אבל עשרה בטבת נופל באמצע שנת הלימודים, וכאמור, בסמיכות קלנדרית – וערכית – לחנוכה. סמיכות זו מעניקה פרספקטיבות נוספות על סיטואציות דומות מבחינה גיאו-פוליטית (ממלכה קטנה מול אימפריה שכובשת אותה) ומבחינה פנים-חברתית (מחנה מיליטנטי לעומת מחנה מתון), שתוצאותיהן הפוכות לגמרי. האם איננו רוצים – כחברה, כתרבות, כמערכת חינוך – להרוויח את הפרספקטיבות הללו ולחלץ מתוכן מדרש חדש?

גם בלי ההשוואה לחנוכה, יו"ד בטבת מזמן לנו שאלות שבתשעה באב אנו לא פנויים לשאול בשל העיסוק – החשוב כשלעצמו – בשנאת חינם. השאלות של יו"ד בטבת הן הרבה יותר סוציו-פוליטיות מאלה של תשעה באב, ודי לקרוא את פרקי המצור והחורבן בשביל להבין זאת: עד כמה קשה למנהיג טוב לצמוח בתוך תרבות נורמטיבית של מנהיגות גרועה? מה קורה לחברה כשהאליטה שלה גולה? ומה ניתן ללמוד מכך על מקומה של האליטה, לרבות זכויותיה וחובותיה כלפי החברה? האם יש חשיבות לכך שהאויב שלך מתייחס אליך בצורה מוסרית? ושאלות אלה מתווספות לשאלות כלליות על התעניות, כגון: מה פשר התענית במציאות ריבונית? על איזו ירושלים אני מתאבל? ועוד.

לא חסרים חגים ומועדים בלוח השנה הגדוש כל טוב שלנו, אבל יש עוד אבנים שצריך להפוך, לא מתוך רצון להחריב, אלא מתוך רצון ללמוד ולדרוש, לבנות ולהיבנות. לדעתי, זה רק עניין של זמן עד שיצוצו כאן מנהגים חדשים, מסורות, טקסטים ומדרשים - לא רק על החגים היפים והפופולריים, אלא גם על הצומות והתעניות שאנחנו לא תמיד ששים לקראתם.

(מתוך: העשרה לעשירי: על צום עשרה בטבת ועל המשמעויות הפוליטיות שלו לזמננו/ יותם עזריאלי, המאמר המלא- כאן)

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון