יחידות לימוד

"אחרי שסיימתי את כיתה א', עברתי בבת אחת מרשותה הגועשת של מורה-איזבלה רועת החתולים אל בין כפות-ידיה הקרירות והחרישיות של מורה-זלדה-של-כיתה-ב' (גם היא תמיד במלעיל, אבל בלי שום חתולים. וכמו אור יקרות תכול-אפור אופף את כולה וקורן ומרתק אותי מיד אל מעגלותיו).

מורה-זלדה דיברה כה בשקט, עד שאם רצינו לשמוע לא די היה שנשתתק אלא היה הכרח לרכון לפנים אל שולחנותינו. היינו יושבים אפוא רכונים לפנים בלי הרף, מן הבוקר עד הצהריים, כי חששנו לאבד מילה: כל מה שדיברה מורה-זלדה היה מושך לב וקצת לא צפוי. כאילו למדנו אצלה שפה חדשה, לא רחוקה מאוד מן העברית ואף-על-פי-כן שונה וצובטת-לב: 

להרים היא קראה לפעמים הררים. 

לכוכבים - כוכבי שמים. 

התהום היתה תהום רבה והעצים נקראו אילנות, אף כי לרוב היו נקראים אצלה כל אחד ואחד בשמו. 

אם ביטאת בכיתה רעיון שמצא חן בעיניה, היתה מורה-זלדה מצביעה עליך ואומרת חרש: תסתכלו נא כולכם, הנה יש כאן ילד שטוף-אור. 

אם שקעה אחת הבנות בחלום בהקיץ, היתה מורה-זלדה מבארת לנו כי ממש כשם שאיש אינו אשם בנדודי-השינה שלו, כך אסור להאשים את נועה בנדודי-העֵ רּות הפוקדים אותה לפעמים. 

ללעג, לכל לעג שהוא, קראה מורה-זלדה בשם רעל. 

לשקר קראה נפילה או שבירה

. לעצלות קראה בשם עופרת. 

לרכילות - עיני הבשר. 

הגאווה נקראה אצלה חורכת-כנפיים 

והוויתור, גם ויתור קטנטן, ואפילו ויתור על מחק או על תורך לחלק לכיתה את דפי הציור, כל ויתור היה נקרא בפיה ניצוץ"

עמוס עוז מתוך סיפור על אהבה וחושך

תרגום: אורי ליפשיץ

 

הוא אומר שהבעיה עם מורים היא

שמה ילד כבר יכול ללמוד

ממישהו שהדבר הכי טוב שהוא יכול לעשות

זה להיות מורה?

הוא מזכיר לכל האורחים סביב השולחן שזה נכון,

מה שאומרים על מורים:

מי שיכול, עושה ומי שלא יכול, מלמד.

אני מחליט לנצור את לשוני במקום את שלו

ונלחם בפיתוי להזכיר לאורחים

שזה גם נכון מה שאומרים על עורכי דין.

בגלל שאנחנו אוכלים, וזוהי, אחרי הכול, שיחה מנומסת.

 

"אתה מורה, טיילור.

תגיד ת'אמת, כמה אתה עושה?"

 

והלוואי שהוא לא היה עושה את זה – מבקש ממני לומר את האמת –

כי, אתם מבינים, יש לי את המדיניות הזו לגבי אמירת האמת ולהיכנס באנשים:

אם הם דורשים את זה, אז הם יקבלו את זה .

אתה רוצה לדעת כמה אני עושה?

אני עושה שהילדים ישקיעו יותר משהם אי פעם חשבו שהם יוכלו.

אני עושה שציון 60 ירגיש כמו עיטור העוז

וש-95 ירגיש כמו סטירה בפרצוף.

איך אתה מעז לבזבז את הזמן שלי

עם משהו שהוא לא המיטב שלך.

אני עושה שהילדים ישבו וילמדו במשך 40 דקות

בדממה מוחלטת. לא, אתם לא יכולים לעבוד בקבוצות

לא, אתה לא יכול לשאול שאלה.

למה אני לא מרשה לך ללכת לשירותים?

כי אתה משועמם.

ואתה לא באמת צריך ללכת לשירותים, נכון?

אני גורם להורים לרעוד מפחד כשאני מתקשר אליהם:

הי. זה מר מאלי. אני מקווה שלא התקשרתי בזמן לא נוח,

אני רק רציתי לדבר אתך על משהו שהבן שלך אמר היום.

לבריון הכי גדול בכיתה, הוא אמר:

"תעזוב אותו, אני עדיין בוכה לפעמים, אתה לא?

זה לא ביג דיל".

וזה היה המעשה האצילי והאמיץ ביותר שאי פעם ראיתי.

אני עושה שההורים יבינו מי הילדים שלהם באמת

ומה הם יכולים להיות.

 

אתה רוצה לדעת כמה אני עושה? אני עושה שילדים יתהו,

אני עושה שהם יטילו ספק.

אני עושה שהם יתנו ביקורת.

אני עושה שהם יתנצלו ויתכוונו לזה.

אני עושה שהם יכתבו.

אני עושה שהם יקראו, יקראו, יקראו. 

אני עושה שהם יאייתו בדיוק יפיפה, בדיוק יפיפה, בדיוק יפיפה

שוב ושוב ושוב עד שהם לא ישגו

באף אחת מהמילים הללו שנית.

אני גורם להם להציג לראווה את כל המאמץ שלהם בחשבון

ולהסתיר אותו בטיוטה הסופית שלהם בלשון.

אני עושה שהילדים יבינו שאם יש להם את זה,

שילכו עם זה עד הסוף.

ואם מישהו אי פעם ינסה לשפוט אותם

לפי כמה הם עושים, שיראו לו כמה זה שווה.

 

הנה, אני אפרט כדי שתבין

מורים עושים שינוי אמתי בעולם, מה אתה עושה?

המורים החיים בליבנו / מאיר שלו

אחרי שקיבל את פרס נובל לספרות, כתב הסופר אלבר קאמי מכתב למורה שלו בבית הספר היסודי. הוא הודה לו במילים היפות הבאות: 

19 בנובמבר 1957 

מר ז'רמן היקר, 

נתתי להמולה שהקיפה אותי בימים אלה לשכוך מעט ועכשיו אני פונה אליך, לומר לך דברים שיוצאים מן הלב. חלקו לי כבוד גדול מדי, שלא רדפתי ולא ביקשתי לי. אבל כשקיבלתי את הבשורה, הראשון שחשבתי עליו, אחרי אמי, היית אתה. בלעדיך, בלי היד החמה הזאת שהושטת לילד הקטן העני שהייתי, בלי תלמודך, והדוגמא שנתת, לא היה קורה דבר מכל אלה. אינני עושה עניין גדול מסוג זה של כבוד. אבל זו הזדמנות, מכל מקום, לומר לך מה היית, ועודך בשבילי, ולהבטיח לך שמאמציך, עבודתך, והנדיבות שהשקעת בה, עודם חיים בלבו של אחד מתלמידיך הקטנים, שלמרות שנותיו לא חדל להיות תלמידך המכיר לך טובה. 

אני מחבק אותך בכל כוחי,

אלבר קאמי 

מתוך קאמי, א' (1995). אדם הראשון. נספחים, עמ' 246. תל אביב: עם עובד.

גמולו של המורה מתחלק כאן לשניים. החלק האחד הוא הכרת הטובה, והחלק האחר, היפה והעמוק ממנו, הוא הזיכרון. קאמי אינו אומר למורו: "אני זוכר אותך", אלא: "מעשיך עודם חיים בלבי". כך הוא מכוון למהותו המדויקת והמרגשת יותר של הזיכרון - ההשארה בחיים. 

גם בספר "הלב" יש קטע נוגע ללב , העוסק בזכירתה של מורה. המורה הקטנה, שעתידה למות במשך שנת הלימודים, מבקרת בביתו של הילד המספר, אנריקו. כשהיא נפרדת ממנו, היא אומרת: "שלא תשכח אותי, אנריקו, שלא תשכח אותי...". ואנריקו, לפי מיטב הסגנון והרוח של "הלב", אומר:

מורתי הטובה, לעולם, לעולם לא אשכח אותך. גם כאשר אהיה מבוגר, אזכור אותך ואבוא לבקרך, לראות אותך בקרב תלמידייך. ובכל פעם שאעבור ליד בית ספר כלשהו, אדמה לשמוע את קולך ואחשוב שוב על אותן שנתיים שלמדתי אצלך [...] לעולם לא אשכח אותך, מורתי.

אני מציע לכל הקוראים לעשות מאמץ קטן, לקלף מעל הטקסט את המעטה החינוכי הדביק שלו, ולהודות, שאנריקו צודק. בחשבון הארוך, הזיכרון הוא הכרת הטובה היפה ביותר שאדם יכול להעניק לזולתו, ועל אחת כמה וכמה למורו. כי עצם מעשיו של המורה נועדו להיחרת בזיכרון, וודאי שגם הוא עצמו. 

גם נחום גוטמן, שהעיד על עצמו לא אחת, שלא היה תלמיד טוב ולא אהב את הלימודים, מדבר על זכירתם של המורים:

המורים לעולם הם כגון אלה: מהם מגוחכים בעינינו, מהם אינם אהובים עלינו, אך לאחר שנים, משאנו נזכרים בהם, ואי אפשר שלא להיזכר בהם, רואים אנו אותם באורם הנכון, ולבנו שופע אליהם תודה ואהבה. 

יכול להיות שבדורות הנוכחיים של מורים ותלמידים, הדברים מאבדים מעט מכוחם. אבל גם היום, כשאני שומע מילדיי סיפורים על מורה זה או אחר, אני יודע את מי הם יזכרו באהבה, את מי בכעס, ואת מי הם ישכחו במהרה. אני מכיר את הדבר מכיוון אישי נוסף. שני הוריי היו מורים בירושלים, ואין שבוע שלא ניגש אלי אדם זה או אחר ברחוב, ואומר לי: הייתי תלמיד של אבא שלך, או של אמא שלך. ואני רואה אז בפניהם את כוחו של הזיכרון, את הגעגועים למורים שאינם נשכחים, את הרושם הגדול שנחרת לפני שנים ושוב אינו מתפוגג.

אבא שלי היה מורה. כשהייתי מתעורר משנתי בלילה הייתי רואה על הרצפה את ריבוע האור הנופל מחדרו של אבי, סימן שהוא יושב עוד ליד השולחן ומתקן את מחברות התלמידים. בין האצבע והאמה היו לו כתמים של דיו אדומה. בבוקר היתה אמא מגישה לי ארוחת בוקר שלמה; אבא טעם ארוחה חטופה. אחר היה מקנח את פיו במפית, כשהוא כבר צועד אל הפתח. היה מקדים לצאת, להספיק לסדר משהו בחדר המורים עוד לפני צלצול הפעמון )...( המורה אדלר שגר בחצר הסמוכה, שהיה לה פתח אלינו, היה מורה לקריאה, חשבון, ציור והתעמלות. קצר קומה היה ושמן. אינני אומר שכל המורים חייבים להיות דווקא יפים. בכל אדם יש משהו מגוחך; בכל-זאת יש בכל מורה משהו מפליא ביופיו. )...( אותו מורה לא ידע לצייר ולא להתעמל אך הוא לימד אותנו לצייר. אני עצמי דוגמא אחת של תלמידיו. עד היום מצילות אזני מצפירות המשרוקית שלו בשיעורי ההתעמלות, מצילות במרץ, במהירות ובחן. תמיד נותנים המורים יותר ממה שבידם לתת. זה מין מקצוע מיוחד, סודי. 

פעם אחת הוציא אותי המורה משיעורו. 

שמעתי קולות שמחה מפתחו של בית הספר. יצאתי החוצה. אבי שיחק עם מחלקה אחת ב'תפיסה'. כל פעם היה מפסיק ושר לפניהם קטע של שיר, שהתחבר אל המשחק. פני אבא היו ערים משמחה, ועיניו נצצו בשובבות כאשר רץ ככל ילדה בהגיע תורה. באותן השנים היו נוהגים המבוגרים ללבוש בתוך שרוולי המעילים חפתים לבנים ונוקשים. בשעת המשחק נשמטו החפתים ונפלו לחול. אחת הילדות אספה אותם בזהירות והעמידה אותם על הגבעה. ניצבו להם השניים לבנים ודוממים. המשחק נמשך. 

הרגשתי כאילו בלעתי תפוח אדמה שלם וקר. ירדה עלי עצבות: אבא שלי לא שר מעולם אתנו בבית; לא רץ ולא השתתף במשחקים. בבית לא האירו פניו כל כך ... אבא היה שב עייף מבית-הספר. עבודה קשה היא עבודתו של מורה. ובבית היה נופל רבוע האור מן החדר שלו על הרצפה ומאיר בשעות מאוחרות של הלילה. 

כל אותם המורים שסיפרתי עליהם שוב אינם עמנו. לא רק המורים ש ה י ו הם כגון אלה שספרתי עליהם. המורים לעולם הם כגון אלה. מהם מגוחכים בעינינו; מהם אינם אהובים עלינו – אך לאחר שנים, משאנו נזכרים בהם – אי אפשר שלא להיזכר בהם – רואים אנו אותם באורם הנכון, ולבנו שופע אליהם תודה ואהבה

(. מתוך הפרק "חצר המורים", בתוך "עיר קטנה ואנשים בה מעט", נחום גוטמן(

 

"ריש לקיש היה מציין (מסמן) את מערות הקבורה של חכמים, כאשר הגיע אל מערתו של רבי חייא נעלמה ממנו, ולא יכול למוצאה,

חלשה דעתו. 

אמר: ריבונו של עולם לא פלפלתי תורה כמותו? יצתה בת קול ואמרה לו: תורה כמותו פלפלת תורה כמותו לא ריבצת. 

כאשר היו רבים ר' חנינא ור' חייא: 

אמר לו ר' חנינא לר' חייא: וכי עימי אתה רב חס ושלום?! אם תשתכח תורה מישראל אחזיר אותה בפלפולי. 

אמר לו ר' חייא לר' חנינא: עימי אתה רב?! שעשיתי שלא תשתכח תורה מישראל. מה אני עושה? אני הולך וזורע פשתן, ושוזר ממנו רשתות, וצד צבאים, ומאכיל מבשרם ליתומים, ועושה מגילות, וכותב חמישה חומשים, ואני הולך לעיר ומלמד לחמישה תינוקות חמישה חומשים, ומלמד משנה לשישה תינוקות שישה סדרים. ואני אומר להם: עד שאחזור ואבוא לכאן, תלמדו מקרא זה לזה, ולמדו משנה זה לזה, ועל ידי כך עושה אני לתורה שלא תישכח מישראל. 

ולכך התכוון רבי יהודה הנשיא כשאמר "גדולים מעשי חייא"

(תלמוד בבלי, בבא מציעא דף פ"ה עמוד ב')

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון