יחידות לימוד

חג הסוכות ניצב בלוח השנה בין תקופת הפריחה ואיסוף התבואה, ועל כן שמו חג האסיף, לבין ימי החורף, בהם נושאים כולם עיניהם לשמיים בתקווה לגשמי ברכה. על כן האדם המחובר אל הטבע יחוש בימים אלו מחד גיסא רגשי שמחה ואושר על התבואה אשר אסף בימי הקיץ, ומאידך חשש ודאגה לימי החורף הקרבים ובאים:

חג הסוכות מציין את סיומו של מחזור חקלאי, וכאשר היבול עולה יפה – מתעוררת תחושה טבעית של שמחה. אחרי האסיף מתחיל מחזור חדש של עבודת אדמה וזריעה, ולקראת העיבוד והזריעה המחודשים מתעוררת דאגתו של האיכר, שאינו יודע אם השנה החדשה תהיה שנה גשומה או חלילה שנה שחונה, שנת בצורת; אם יהיו הגשמים גשמי ברכה – או חלילה גשמי זעף הרסניים.

על-פי המסורת, בחג הסוכות נקבע גורל השנה מבחינת הגשמים.

(הספריה הוירטואלית של מט"ח; המרכז לטכנולוגיה חינוכית)

יש בו אם כן, בחג הסוכות, סגירת מעגל: סגירת השנה החולפת ועמידה לקראת השנה הבאה עלינו לטובה:

בימי בית המקדש תחושות אלו לוו בטקס חגיגי של שאיבת מים מהמעיינות שלצד ירושלים (הגיחון ובריכת השילוח) וניסוכם על גבי המזבח- בתפילה ותקווה לשנה ברוכת גשמים ופורייה. אך בנוסף לתפילה ולתקווה, השמחה באותה שעה על היבול שצמח בשנה החולפת הייתה רבה, כפי שמתאר זאת הרמב"ם על פי תיאורי המשנה והתלמוד:

"והאיך הייתה שמחה זו? החליל מכה ומנגנים בכנור ובנבלים ובמצלתים, וכל אחד ואחד בלי שיר שהוא יודע לנגן בו. ומי שיודע בפה- בפה. ורוקדים ומספקים ומטפחים ומפזזים ומכרכרים כל אחד ואחד כמו שיודע, ואומרים דברי שירות ותשבחות".

(רמב"ם, משנה תורה, הלכות שופר, סוכה ולולב, פרק ח', הלכה י"ג)

גם ההיסטוריון צבי גרץ כתב תיאור דומה של השמחה בבית השואבה על בסיס המשנה והתלמוד:

"בליל סוכות הראשון האירו עזרת הנשים באור גדול, אשר הפיץ אור יקרות ונוגה כאש על כל ירושלים, והמונים המונים נהרו אל הר בית ה' להתערב בשמחת השמחים בשם ה' ובמצוותיו. מרחוק נשמע קול השרים בשירים ועושי הלולים לחדות בשמחה של מצוה, ויצאו במחולות וישחקו באבוקות אש ובהמית שמחתם הריעו לה' בזמירות ושירי תהילים, והלויים ניצחו וניגנו בכל כלי שיר, בנבלים, כנורות, מצלתיים, חצרות וכל כלי תרועה. ובכל ירושלים נשמעו שירי הלויים, הם שירי המעלות להזכיר חסדי ה' על אבותם בשובו את שבות ציון וישיבם אל אדמתם מגלות בבל" .

(צבי גרץ, "דברי ימי ישראל")

שמחת בית השואבה לא הייתה שמחה של קבוצה זו או אחרת מעם ישראל, אלא שמחתו של העם כולו. כפי שאמר הרמב"ם על שמחת בית השואבה: "כל העם, האנשים והנשים, כולם באים לראות ולשמוע". שמחה בית השואבה, אם כן, ליכדה את כל העם יחד והובילה לשמחה משותפת של כל חלקי העם. שמחה ואחדות זו הייתה נחלת כל הרגלים בהם התאסף העם לירושלים, אך בשמחת חג הסוכות, ובשמחת בית השואבה נדמה כי האחדות הייתה אפילו עוד יותר משמעותית.

אחדות זו לא הייתה רעיון או סמל בלבד, אלא חכמים קבעו גם הלכות מיוחדות שנועדו להסיר את המחיצות בין החבורות השונות שהיו בימיהם, לכדי חבורה אחת- עם אחד.

בימיהם של חז"ל "החבר" היה שם תואר לאדם שהקפיד על הלכות תרומות ומעשרות, והיה ניתן לאכול אצלו בבית מבלי כל חשש. אך רבים מבני העם לא זכו לשם זה כיוון שהם לא הקפידו על הפרשת תרומות ומעשרות ולכן כינו אותם בשם: "עם הארץ".

אך בימי אחדים בשנה, בשלושת הרגלים, נחשבו כל בני העם, גם "עמי הארץ" לחברים- ומותר היה לאכול אצלם ולשבוע מטובם. לא מפני שהחשש פג, ולא מפני שבימים אלו הם הקפידו להפריש תרומות ומעשרות. אלא כי "ירושלים עושה כל ישראל חברים". כפי שמסביר התלמוד:

"וטומאת עם הארץ ברגל כטהרה שוינהו רבנן דכתיב (שופטים כ) ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים הכתוב עשאן כולן חברים".

(תלמוד בבלי, מסכת נידה, ל"ד, ע"א)

כלומר אמרתו של ר' יהושע בן לוי: "ירושלים- עיר שעושה את כל ישראל חברים" , אינה בעלת משמעות חינוכית או רעיונית בלבד, אלא גם הלכתית. בשלושת הרגלים, כאשר כולם מתאספים יחד, כולם בני אותו מעמד, כולם במעמד של "החבר", ואין עוד חלוקה בין "חברים"- המקפידים על תרומות ומעשרות לבין "עמי הארצות"- שאינם מקפידים על כך.

להטמיע:

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון