יחידות לימוד

"וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ: אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ".

(דברים, ט"ז, י"ד)

בימי בית המקדש עיקרה של השמחה סבבה סביב בית הטבע והחקלאות. שיאה של חגיגה זו בא לידי ביטוי בבית המקדש, אך ראשיתה נעוץ עוד ברחבי הארץ: בשדות, בכרמים ובפרדסים.

לאחר שהאדם אסף את כל היבול מהשדה, והוא יכול לנוח על זרי הדפנה ולהנות מפרי עמלו, מצווה עליו התורה לקום ולצאת מביתו אל סוכת העראי. היציאה אל הסוכה, דווקא בזמן שבו האדם יכול סוף סוף לנוח מעבודתו במשך כל חודשי האביב והקיץ ולקצור את פירותיו, מבקשת ללמד את האדם "לשמוח בחלקו".

"חג הסוכות חל בתקופת שפע וסיכום ההישגיות החומרית של עמל השנה כולה ("באספך מגרנך ומיקבך"). טבעי הוא, כי תחושה של גאווה והדגשת הבעלות על קניינים חומריים ממלאת את לבו של בעל השדה. קיים איפוא חשש, כי תחושות אלה יוליכוהו למחשבה כי "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". על מנת להדגיש, כי החומריות היא קניין חולף וההישגיות אינה מטרה כשלעצמה, אומרת התורה לאדם הסוקר בהנאה את שלל רכושו ויבולו: דווקא בימים אלה צא מן הבית – מן המבצר החמים, הנוח, המאורגן היטב והמצויד בכל טוב – והחלף את דירת הקבע בדירת ארעי, החשופה לרוחות ולפגעי מזג האויר.

[...]

הישיבה בסוכה באה ללמד את האדם מידה טובה: שיהא אדם שמח בחלקו. דווקא בעונת האסיף בה מלאו הגרנות בר והיקבים תירוש ויצהר, באה הסוכה להזכירנו שחייב אדם לזכור בעושרו את העוני ובימי תפארתו את שפלותו ולהיות אסיר תודה.

(מעובד מתוך: יהדות הלכה למעשה, דברים שבעל פה, מאת הרב ישראל מאיר לאו. בעריכת שאול מייזליש . הוצאת מסדה (רמת גן, 1978) עמ' 219)

דבריו של הרב לאו אינם חידוש מודרני ופרשנות מרחיקת לכת של בני זמננו לתחושות ולמשמעויות שחוו בני התקופה העתיקה כאשר עמלו בשדה ועבדו אלא, כבר לפני כאלפיים שנה אנו מוצאים הוגה דעות יהודי-הלניסטי, פילון האלכסנדרוני המסביר באופן דומה את מטרתה של הישיבה בסוכה ואת משמעותו של חג הסוכות:

"תעודת הסוכות להזכירנו בעושרנו את העוני,

לפי שחייב אדם לזכור

בעושרו את העוני

בימי תפארתו את השפלות,

בגדלותו - את הפשטות

ימי שלום - את סכנת המלחמה

על פני היבשה - את סערות הים,

ובעיר את המדבר,

לפי שאין לך דבר, שיש בו כדי לשמחנו

יותר מזכרון ימי הרעה בימי טובה מרובה ביותר.

אתה מוצא כאן גם תועלת מרובה לגבי החינוך למעשים טובים:

שכן מי ששם לנגד עיניו גם את הטוב וגם את הרע

ודאי יתמלא רחשי תודה ..."

[פילון האלכסנדרוני, על החוקים, סעיף 204)

משמעות זו של הסתפקות במועט מובילה את האדם לעמדה מוסרית יותר גם כלפי אלו שאין להם. כיוון שהוא מבין שבן לילה, הוא יכול להפוך להיות אחד מהם, וכי המרחק בינו לבין אותם עניים ודלים אינו נובע מגדולתו או מעוצם ידו. ולכן, הוא גם יכול להיות קשוב לצרכיהם יותר, ולתת להם מקום של ממש בשמחה המשותפת שבחג.

בימי ראשית הציונות, כשעבודת האדמה קמה לתחייה והייתה שוב למרכיב מרכזי בחייהם של יהודים רבים, גם שירת-ההודיה ורגש-השמחה של עובדי האדמה בימי האסיף התחדשו והתעוררו לחיים:

haasif

ושמחת בחגך

מילים: דודו ברק

לחן: טוני אנטונל הלפמן

ושמחת בחגיך

והיית אך שמח.

אודם החמה על ימיך

וממול גנך פורח.

מלאכים חגים מעליך,

המה על משמר חייך.

והחג דואה והחג גואה

והחג עולה ,זורח.

ושמחת, ושמחת, ושמחת בחגיך,

והיית, והיית, והיית אך שמח.

ושמחת בחגיך

והיית אך שמח.

זוהר הנרות מול עיניך,

עוד מעט יבוא אורח.

יין בגביעים מלפניך,

מטעמים על שולחניך.

והזמר שט והזמר עט

והזמר שוב קולח.

ושמחת בחגיך

והיית אך שמח.

אור יזרח ממך ואליך,

העולם חיוך שולח.

שא הרחק, הרחק תפילותיך,

שא את כל בקשותיך.

אלוהים ברך, אלוהים סלח

והיית אך שמח.

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון