יחידות לימוד

איך שעלינו למונית הייתה לי הרגשה לא טובה. וזה לא בגלל שהנהג ביקש ממני בחוסר סבלנות שאחגור את הילד מאחור אחרי שכבר חגרתי אותו או בגלל שהוא סינן משהו שנשמע כמו קללה כשאמרתי שהנסיעה היא לרמת גן. אני נוסע הרבה במוניות וכבר רגיל לעצבים, לחוסר סבלנות, לעיגולי הזיעה מתחת לבתי השחי. אבל היה משהו באיך שהנהג הזה דיבר, משהו שהיה חצי אלים וחצי על סף דמעות, שגרם לי להרגיש לא נוח. לב היה אז בן שלוש והיינו בדרך לסבתא. בניגוד אליי, הוא בכלל לא היה בעניין של הנהג והתעניין בעיקר בבניינים הגבוהים והמכוערים שחייכו אליו כל הדרך. הוא שר לעצמו בשקט את "צוללת צהובה" עם מילים מומצאות שנשמעו כמעט כמו אנגלית, ונופף לפי הקצב ברגליים הקצרות שלו. באחד הנפנופים האלה הסנדל הימני שלו פגע במאפרת הפלסטיק של הרכב, והמאפרה נתלשה ממקומה ונפלה. היא הייתה ריקה, וחוץ מנייר עטיפה של מסטיק שום לכלוך לא התפזר.

אני כבר התחלתי להתכופף כדי להרים אותה כשהנהג בלם את הרכב בפתאומיות, הסתובב אחורה, קירב את פניו לאלה של בני בן השלוש והתחיל לצרוח. "חתיכת מטומטם אחד. שברת לי את האוטו, יא אידיוט!". "תגיד לי, אתה דפוק?", פתחתי על הנהג, "צועק על ילד בן שלוש בגלל חתיכת פלסטיק? תסתובב עכשיו חזרה ותמשיך לנהוג, או שביקר לי, בשבוע הבא אתה תגלח גוויות באבו כביר, כי על רכב ציבורי כבר לא תעלה, אתה שומע? אל תתחיל איתי אפילו. סתום את הפה עכשיו ותמשיך לנהוג". הנהג הביט בי שנייה במבט מלא שנאה. האפשרות לרסק לי את הפרצוף ולאבד את מקום העבודה שלו הייתה באוויר. הוא שקל אותה רגע ארוך, לקח נשימה עמוקה, הסתובב חזרה, הכניס לראשון והמשיך לנסוע.

ברדיו של המונית בובי מקפרין שר את "Don't Worry, Be Happy", אבל אני הרגשתי רחוק מאוד משמח. הסתכלתי על לב. הוא לא בכה, ולמרות שעמדנו בפקק שהתקדם ממש לאט לא נשאר עוד הרבה זמן עד שנגיע לבית של ההורים שלי. ניסיתי לחפש עוד נקודות אור בנסיעה הלא נעימה הזאת, ולא מצאתי. חייכתי אל לב ופרעתי לו את השיער. הוא הביט בי בריכוז אבל לא חייך חזרה. "אבא", הוא שאל, "מה האיש אמר?". "האיש אמר", עניתי מיד, כאילו כלום, "שכשאתה נוסע במכונית אתה צריך להיזהר עם איך שאתה מזיז את הרגליים, שלא תשבור משהו". לב הנהן, הביט מחוץ לחלון ואחרי שנייה שאל שוב, "ומה אתה אמרת לאיש?". "אני?", אמרתי ללב בניסיון להרוויח טיפה זמן, "אני אמרתי לאיש שהוא לגמרי צודק, אבל שאת מה שיש לו להגיד הוא צריך להגיד בשקט ובנימוס ולא לצעוק". "אבל אתה צעקת עליו", אמר לב מבולבל. "אני יודע", אמרתי, "וזה לא היה בסדר, ואתה יודע מה? אני עכשיו אבקש ממנו סליחה".

התכופפתי קדימה כך שהפה שלי כמעט נגע בעורף העבה והשעיר של הנהג ואמרתי בקול רם וחצי מדקלם, "אדוני הנהג, אני מצטער שצעקתי עליך, זה לא היה בסדר ואני מבקש סליחה". כשסיימתי הבטתי בלב ושוב חייכתי, או לפחות ניסיתי. הסתכלתי מהחלון – בדיוק יצאנו מהפקק בז'בוטינסקי, החלק הקשה כבר היה מאחורינו.

"אבל אבא", לב הניח לי יד קטנטנה על הברך, "עכשיו האיש צריך לבקש סליחה ממני". הסתכלתי על הנהג המזיע שלפנינו. היה לי ברור שהוא שומע את כל השיחה הזאת. היה לי גם ברור לגמרי שלדרוש ממנו לבקש סליחה מילד בן שלוש לא יהיה רעיון ממש טוב. החבל בינינו כבר היה יותר ממתוח גם ככה. "מתוק שלי", התכופפתי אל לב, "אתה ילד חכם ואתה יודע כבר המון דברים על העולם, אבל לא את הכול. ואחד הדברים שאתה עדיין לא יודע זה שמכל הדברים בעולם לבקש סליחה זה אולי הדבר הכי קשה. ושלעשות דבר קשה כל כך בזמן שאתה נוהג זה מאוד־מאוד מסוכן. כי אתה פשוט יכול לבקש סליחה ולעשות תאונה. אבל אתה יודע מה? אני לא חושב שאנחנו צריכים לבקש מהנהג שיבקש סליחה כי אני יושב כאן ומסתכל עליו ואני יכול לראות שהוא מצטער".

נכנסנו כבר לרחוב ביאליק – והנה הפנייה ימינה לנורדאו, ואחריה תגיע הפנייה שמאלה לסמטת הבאר. עוד רגע ואנחנו שם. "אבא, אבא!" אמר לי לב שוב תוך שהוא מצמצם את עיניו, "אני לא מצליח לראות שהוא מצטער". ברגע הזה, באמצע העלייה של נורדאו, הנהג בלם ומשך את ההנדברקס. הוא הסתובב אל בני שוב וקירב אליו את פניו. הוא לא אמר כלום, רק הסתכל ללב בעיניים, ואחרי שנייה ארוכה מאוד לחש, "תאמין לי, ילד, שאני מצטער".

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון