יחידות לימוד

picpicpicpicpicpicpicpicpicpicpicpicpicpicpic

1yeled blue

להדפסה- לחץ כאן

1yeled blue

לצפיה ביחידות הלימוד- לחץ כאן

איך שעלינו למונית הייתה לי הרגשה לא טובה. וזה לא בגלל שהנהג ביקש ממני בחוסר סבלנות שאחגור את הילד מאחור אחרי שכבר חגרתי אותו או בגלל שהוא סינן משהו שנשמע כמו קללה כשאמרתי שהנסיעה היא לרמת גן. אני נוסע הרבה במוניות וכבר רגיל לעצבים, לחוסר סבלנות, לעיגולי הזיעה מתחת לבתי השחי. אבל היה משהו באיך שהנהג הזה דיבר, משהו שהיה חצי אלים וחצי על סף דמעות, שגרם לי להרגיש לא נוח. לב היה אז בן שלוש והיינו בדרך לסבתא. בניגוד אליי, הוא בכלל לא היה בעניין של הנהג והתעניין בעיקר בבניינים הגבוהים והמכוערים שחייכו אליו כל הדרך. הוא שר לעצמו בשקט את "צוללת צהובה" עם מילים מומצאות שנשמעו כמעט כמו אנגלית, ונופף לפי הקצב ברגליים הקצרות שלו. באחד הנפנופים האלה הסנדל הימני שלו פגע במאפרת הפלסטיק של הרכב, והמאפרה נתלשה ממקומה ונפלה. היא הייתה ריקה, וחוץ מנייר עטיפה של מסטיק שום לכלוך לא התפזר.

אני כבר התחלתי להתכופף כדי להרים אותה כשהנהג בלם את הרכב בפתאומיות, הסתובב אחורה, קירב את פניו לאלה של בני בן השלוש והתחיל לצרוח. "חתיכת מטומטם אחד. שברת לי את האוטו, יא אידיוט!". "תגיד לי, אתה דפוק?", פתחתי על הנהג, "צועק על ילד בן שלוש בגלל חתיכת פלסטיק? תסתובב עכשיו חזרה ותמשיך לנהוג, או שביקר לי, בשבוע הבא אתה תגלח גוויות באבו כביר, כי על רכב ציבורי כבר לא תעלה, אתה שומע? אל תתחיל איתי אפילו. סתום את הפה עכשיו ותמשיך לנהוג". הנהג הביט בי שנייה במבט מלא שנאה. האפשרות לרסק לי את הפרצוף ולאבד את מקום העבודה שלו הייתה באוויר. הוא שקל אותה רגע ארוך, לקח נשימה עמוקה, הסתובב חזרה, הכניס לראשון והמשיך לנסוע.

ברדיו של המונית בובי מקפרין שר את "Don't Worry, Be Happy", אבל אני הרגשתי רחוק מאוד משמח. הסתכלתי על לב. הוא לא בכה, ולמרות שעמדנו בפקק שהתקדם ממש לאט לא נשאר עוד הרבה זמן עד שנגיע לבית של ההורים שלי. ניסיתי לחפש עוד נקודות אור בנסיעה הלא נעימה הזאת, ולא מצאתי. חייכתי אל לב ופרעתי לו את השיער. הוא הביט בי בריכוז אבל לא חייך חזרה. "אבא", הוא שאל, "מה האיש אמר?". "האיש אמר", עניתי מיד, כאילו כלום, "שכשאתה נוסע במכונית אתה צריך להיזהר עם איך שאתה מזיז את הרגליים, שלא תשבור משהו". לב הנהן, הביט מחוץ לחלון ואחרי שנייה שאל שוב, "ומה אתה אמרת לאיש?". "אני?", אמרתי ללב בניסיון להרוויח טיפה זמן, "אני אמרתי לאיש שהוא לגמרי צודק, אבל שאת מה שיש לו להגיד הוא צריך להגיד בשקט ובנימוס ולא לצעוק". "אבל אתה צעקת עליו", אמר לב מבולבל. "אני יודע", אמרתי, "וזה לא היה בסדר, ואתה יודע מה? אני עכשיו אבקש ממנו סליחה".

התכופפתי קדימה כך שהפה שלי כמעט נגע בעורף העבה והשעיר של הנהג ואמרתי בקול רם וחצי מדקלם, "אדוני הנהג, אני מצטער שצעקתי עליך, זה לא היה בסדר ואני מבקש סליחה". כשסיימתי הבטתי בלב ושוב חייכתי, או לפחות ניסיתי. הסתכלתי מהחלון – בדיוק יצאנו מהפקק בז'בוטינסקי, החלק הקשה כבר היה מאחורינו.

"אבל אבא", לב הניח לי יד קטנטנה על הברך, "עכשיו האיש צריך לבקש סליחה ממני". הסתכלתי על הנהג המזיע שלפנינו. היה לי ברור שהוא שומע את כל השיחה הזאת. היה לי גם ברור לגמרי שלדרוש ממנו לבקש סליחה מילד בן שלוש לא יהיה רעיון ממש טוב. החבל בינינו כבר היה יותר ממתוח גם ככה. "מתוק שלי", התכופפתי אל לב, "אתה ילד חכם ואתה יודע כבר המון דברים על העולם, אבל לא את הכול. ואחד הדברים שאתה עדיין לא יודע זה שמכל הדברים בעולם לבקש סליחה זה אולי הדבר הכי קשה. ושלעשות דבר קשה כל כך בזמן שאתה נוהג זה מאוד־מאוד מסוכן. כי אתה פשוט יכול לבקש סליחה ולעשות תאונה. אבל אתה יודע מה? אני לא חושב שאנחנו צריכים לבקש מהנהג שיבקש סליחה כי אני יושב כאן ומסתכל עליו ואני יכול לראות שהוא מצטער".

נכנסנו כבר לרחוב ביאליק – והנה הפנייה ימינה לנורדאו, ואחריה תגיע הפנייה שמאלה לסמטת הבאר. עוד רגע ואנחנו שם. "אבא, אבא!" אמר לי לב שוב תוך שהוא מצמצם את עיניו, "אני לא מצליח לראות שהוא מצטער". ברגע הזה, באמצע העלייה של נורדאו, הנהג בלם ומשך את ההנדברקס. הוא הסתובב אל בני שוב וקירב אליו את פניו. הוא לא אמר כלום, רק הסתכל ללב בעיניים, ואחרי שנייה ארוכה מאוד לחש, "תאמין לי, ילד, שאני מצטער".

הסופר אהרן מגד, חתן פרס ישראל לספרות לשנת 2003, מספר בנובלה "נקמת יותם" (זמורה-ביתן, 2004), על גבר כבן שישים שעוסק למחייתו בתרגום של שירה יוונית עתיקה. יותם, גיבור הסיפור, מכבד ומעריך מאוד את עדנה בתו כ"אישיות בעלת סגולות נדירות, בייחוד מאז חזרה בתשובה".

לטענתו, הוא גומל לה רק מעט מן המעט על יחסה אליו כשהוא הולך איתה ועם בעלה, העולה מרוסיה, "יָאשַׁה הטוב" לבית הכנסת בימים הנוראים. "קשה למצוא בחור ישראלי טוב לב כמוהו", הוא מחווה דעה על חתנו, "אולי בגלל שחזר בתשובה לאחר שחרורו מן הצבא כטייס קרבי והכלל 'ואהבת לרעך כמוך' מנחה אותו בכל מעשיו".

בבית הכנסת הם שוהים שעות אחדות, הן בליל "כל נדרי" והן בבוקר ראש השנה, יותם יושב שם לצדו של יאשה, ש"מעביר את אצבעו על שורות הכתוב במחזור כדי להורות לי היכן אנו עומדים בתפילה כשהחזן שר, כאילו אני הוא העולה החדש מרוסיה שטרם למד לקרוא עברית, ועלי להודות שאף-על-פי שאיני מאמין שכל הכתוב בספר התפילות הוא קודש קודשים, הרי כשמגיעים ל'נְתַנֶּה תוֹקֵף קדושת היום כי הוא נורא ואיום', אני מתרגש עד דמעות ולבי מתמלא מורא וחרדת קודש, והפיוט הזה נחרת כה עמוק בלבי שאני זוכר כמעט את כולו בעל-פה.

'אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח... ותזכור כל הנשכחות, ותפתח את ספר הזיכרונות... וקול דממה דקה יישמע, ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון...'. חיל ורעדה אוחזים בי כשאני קורא את הפסוקים הנשגבים האלה, החודרים אל הלב ודוחקים לעשות את חשבון הנפש, 'כי הנה יום הדין לפקוד על צבא מרום בדין... וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון, כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו...'. וכשאני מגיע אל הפסוק הזה עולה בדמיוני תמונה מילדותי בכרכור, כאשר בשעת בוקר מוקדמת, כשהייתי יוצא מצריפנו, הייתי רואה את יושקה הרועה פוסע אחר עדר העזים שלו המעלה אבק רב על הדרך, ודופק במקלו, ענף אקליפטוס מגולף מקליפתו, הוא המַלְמָד [מוט שבראשו חוד מתכתי המכוּנה דָרְבָּן, לצידוּד וזירוז הבקר - א"פ] הנזכר בספר שופטים (ג, לא), אחר העזים הסוררות, הסוטות אל החצרות, להחזירן אל העדר... 'ותחתוך קצבה לכל בריותיך, ותכתוב את גזר דינם... מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו...".

וּנְתַנֶּה תוֹקֵף

ספק אם יותם מבטא את התרגשותו עד דמעות של הסופר אהרן מגד מתפילת "ונתנה תוקף", ספק מבטא את הדמות הפיקטיבית שיצר, תופעת ההתרגשות עד דמעות ממילות הקודש המטלטלות כל נפש יהודיה מוכרת לכל מי שחווה אי-פעם את חווית התפילה בראש השנה וביום-הכיפורים.

אולם, מה עומד מאחורי הסיפור המרגש של תפילת "ונתנה תוקף"?

אחד הסיפורים המשפיעים ביותר של תופעת "קידוש השם" בזמן מסעי הצלב ובתקופת רדיפות האינקוויזיציה בספרד ובפורטוגל, הוא המעשה המצמרר של קידוש השם של רבי אמנון ממגנצא מן המאה ה-11, שהוכנס לתפילת הימים הנוראים כרקע לפיוט "וּנְתַנֶּה תוֹקֵף" (הסיפור מובא ב"אור זרוע", ר' יצחק בן משה מווינה, הלכות ראש השנה, סימן רע"ב).

רבי אמנון מתואר כגדול הדור, עשיר ומיוחס, יפה תואר ויפה מראה, ואף מקורב למלכות. השרים וההגמון מבקשים להדיחו להמיר את דתו. הם חוזרים ומדברים על ליבו, ואילו הוא מתעקש ומסרב. אבל פעם אחת חזקו עליו דבריהם, וכדי לדחותם הבטיח להם להיוועץ ולעיין בדבר ולהשיבם בתוך שלושה ימים. כאן מתרחש מעבר רב משמעות: רבי אמנון אמנם לא העלה כלל על דעתו לקבל את הצעתם, הוא רק רצה להשתחרר מן הלחץ שהופעל עליו, אבל על-פי אמת המידה הדתית המחמירה שלו עצמו, כבר בכך היה משום חטא חמור כלפי שמים, חטא המחייב קורבן כפרה.

רבי אמנון חש רגשי אשמה על שיצא מפיו לשון של ספק כאשר נדרש להתנצר; כאילו היה ספק בלִבו אם להשתמד או להמשיך להיות נאמן לאלקי ישראל. הוא מתאבל ואינו מקבל נחמה, וביום השלישי, כאשר שליחי ההגמון באים לבקש את תשובתו, הוא מסרב ללכת אִתם. בעל כורחו הוא נלקח אל בית ההגמון, וכשהוא נדרש להסביר את סירובו, הוא מודה כי חָטא חֵטא כבד, אך לא להגמון כי אם לאלקיו. לפיכך, אומר רבי אמנון, תיכרת לשונו, שדיברה כזבים. לא-כי, גוזר ההגמון, לשונו דיברה אמת דווקא, אך רגליו, שסירבו לבוא במועד שסוכם עליו, ושאר איברי גופו הם שיקוצצו. פרקי אצבעות ידיו ורגליו נקצצו, והוא עדיין עומד בסירובו להשתמד.

לפנינו מעשה כמעשה עקידת יצחק. על כל פרק ופרק שנקצץ נשאל רבי אמנון אם יאבה עתה להמיר את דתו, ואילו הוא בוחר וחוזר על בחירתו זו שוב ושוב ומקדש שם שמים על כל איבר מקוצץ, כמקריב קורבן לגבוה. לבסוף הוא נישא קְצוץ-איברים לביתו וכל פרקי אצבעותיו מונחים לצִדו; הוא משלים את הקורבן כדין בציווי שהוא מצווה: לזרות מלח על איבריו המקוצצים. קרב המועד לתפילת ראש השנה, ורבי אמנון מגיע עם כל פרקי אצבעותיו לבית הכנסת. כאשר הגיע הזמן לומר "קדוּשה" הוא משלים את מעשה קידוש השם שלו בקרב עדתו: הוא מצדיק עליו את הדין בלב שלם, מקבל ברצון את כל המכאובים, טוען לקידוש שמו יתברך על מלכותו ולייחודו, ופותח בפיוט: "וּנְתַנֶּה תוֹקֵף קדושת היום כי הוא נורא ואיום..." מתוך התרגשות עד דמעות, ולבו מלא מורא וחרדת קודש.

לכאורה נראה אפוא כי לפנינו הצדקת משפטו של אלוקים מתוך תפיסת הייסורים והמוות כעונש על חטא. ואולם מדובר בחטא שאינו חטא, ורבי אמנון עוד מעצימו מתוך יראת שמים ומחמיר עם עצמו יותר מכפי שדורשת התורה. נראה כי לא בא ה"חטא" אלא לרומם את מעלת קדוּשתו של האיש המקבל עליו דין נורא כל כך על לא עוול בכפו. המסר הרעיוני-הדתי המרכזי של הסיפור נמסר אפוא על רקע מוטיב החֵטא, אך מרחיק מעבֶר לו: את שארית חיותו הכניס רבי אמנון במילות השיר "ונתנה תוקף", ומשנדם קולו נדמו גם פעימות ליבו. מסופר כי הוא נקרא "אמנון" על כי האמין בא-ל חי.

במוצאי היום הקדוש הופיע הנפטר בחלומו של רבי קלונימוס בן רבי משולם, ושטח את בקשתו: להכליל את שירו "ונתנה תוקף" בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים, "להיות לו לעד ולזיכרון טוב לכל ישראל". ומאז, "ונתנה תוקף" היא יצירה נוראת-הוד, המרעידה ומרטיטה לבבות רבים בתפילת ראש השנה, הוא "יום הדין" הגדול והנורא.

(aish.co.il מתוך האתר)

הרצאה של הרב ד"ר בנימין לאו על פסיקתו של הרב עובדיה יוסף בנושא התרת העגונות, פסיקה אמיצה ורבת חשיבות שפסק בעקבות מלחמת יום הכיפורים.

הגעגועים מתחזקים אצלי לקראת החגים. המנהגים של אמא והבית השוקק והומה מהכנות שבילדותי נראו אינ סופיות. היינו מחכים בקוצר רוח לשעה שלוש או ארבע לפנות בוקר ומתעוררים לחושך שלפני עלות השחר. נוטלים ידינו שוטפים פנינו ורצים לחפש מתחת לכר את המטבע. באים לסבא החכם והוא לוקח את המטבע ומסובב מעל ראשנו ומכפר בזאת על עוונותינו -- שלנו, תינוקות של בית רבן שמקובל לומר "שלא חטאו". ההליכה לסליחות בנוסח יהודי ג'רבה. התרת הנדרים והשלכת המטבעות לתוך קערת קוסקוס שנראתה לי תמיד ענקית ומלאה במטבעות הגואלות מנדרים שנדרנו במהלך השנה.

חוזרים הביתה ועל הבוקר מתחילה סדרת מאכלים שלא יישכחו.

פול, ביצה, ספינג' עוגות מיוחדות. והיום קצר והמלאכה מרובה ומיד אחרי כל ההתחלה המבטיחה הזאת של הבוקר מגיע זמן ארוחת הצהריים קוסקוס טרי עם הקציצות המדהימות שזה עתה יצאו מהשמן. והרי מצווה לאכול ביום שלפני כיפור כי אכילה זו מזכה אותך היהודי המאמין ביום צום נוסף, זאת אומרת שלפי החשבון, אם אכלת כדבעי, צמת יומיים.

אחרי הקוסקוס זמן לתפילת מנחה. אנשים הולכים לקבל מלקות כדי לכפר ולהיטהר.

חוזרים הביתה, מתקלחים מתבשמים לובשים בגדים יפים, נקיים, בהירים, ולפעמים חדשים. ניגשים לארוחה המפסקת.

ארוחה של חג. עם בשר ולחם שזה עתה נאפה. השולחן חגיגי.

מיד אחרי מתכנסים לאט לאט לתוך עצמנו, לוקחים את הסידור מתעטפים בטלית ויוצאים לתפילת ערבית.....

לך אלי --- עשרות מנגינות, אך לכל אחד יש את הניגון שלו ששמע עוד בבטן אימו.

"שמע קולי אשר ישמע בקולות".

מכירת ספרי התורה אצלנו היו מוציאים שבעה.

כל נדרי. סיום התפילה וחזרה הביתה.

בבוקר למחורת, שטיפת פנים קלה, הליכה לבית הכנסת ותפילה ארוכההההההה.

התפילה שבתוכה יש רגעי שיא בלתי נשכחים.

הוידוי הגדול של רבנו ניסים, "ה' שמעתי שמעך יראתי" והזיכרון החוזר ונשנה של בכיו של הרב באותו הבית "ה' ענה עני העומד לפניך... כדל שואל מבקש סליחתך....."

ואז אחרי עמידה ארוכה של תפילת שמונה ערה הפיוטים. אצלנו -- מנהג ג'רבה המנגינות די פשוטות מונוטוניות וגורמות למתפלל להיכנס למן טראנס של קריאה קצבית אך היתרון במונוטוניות הוא היכולת לשיר את המנגינה ללא תשומת לב רבה ומאפשרת ל"הקשיב" בפנים לטקסטים המרוממים של טובי פיטני העם היהודי.

וכך נמשכת לה התפילה עד הצהריים, מקווים להישאר טהורים ונקיים אך נרדמים, מאבדים ריכוז, חושבים מחשבות זרות ולא ממש בתוך העניין.

ואז: פתיחת ההיכל וסדר העבודה. קטע המתאר את עבודת הכהן הגדול שלפעמים, מפאת השעה, מקצרים ומדלגים על חלקים.

מיוחדת מאד תפילת מנחה המתקימת אחרי הפסקה קצרה.

בתפילה זו אני מרגיש הכי נמוך, עלוב, לא טהור, לא מזוכך, אפילו הוצאת ספר התורה נעשית במן שקט שכזה. הקריאה בתורה בפרשת איסור גילוי עריות מכל צירוף אפשרי או לא אפשרי, קריאת ספר יונה == סיפור עם מוסר השכל אבל נראה לי שרובנו אוהבים את הסיפור.

והתכנסות והצטמקות שמגיעה לשיאה בזמן זה.

סליחות שאחרי המנחה נגועים בקוצר רוח "נו צריך כבר להגיע לנעילה ולסיים".ואז דרשה קצרה של רב בית הכנסת והכנת הקהל שהולך ומתרבה -- כי כולם באים לנעילה בניגוד לתפילות המוקדמות יותר אז באים הרבה פחות.

פתאם -- כח עצום יוצא מפיות יבשים, גרונות ניחרים וגופים מדולדלים מחוסר אוכל ומים. שירה חזקה המזינה את הכח הראשון ומתעלה לתפילת הנעילה בהמשתנה הטקסט מ"כתבנו" ל"חתמנו" כי יש ביטחון בלתי מעורער שהכל מאחרינו ו"נסלח לכל עדת בני ישראל כי לכל העם בשגגה".

בתור ילד אני זוכר הצהרות של כולנו כמה אנחנו לא רעבים.

הקטנים יותר היו מגיעים לנעילה עם "לחמים" קטנים בצורה מיוחדת, ובלחם יש חור ובחור ביצה קשה.

כך היו מכינים מראש לילדים שיהנו מיום הכיפורים.

מסימים בקול שמחה את התפילות, תקיעות השופר ותפילת ערבית שנאמרת מהר -- למרות ש"התחרטנו" על תפילה לא בכוונה ועוד........

ואז -- כאילו דווקא, ברכת הלבנה..

סוף סוף מגיעים הביתה לארוחה שאחרי הצום.

החמין מפיץ ריח מגרה בכל הבית. הלחם שנאפה אתמול קצת פחות טרי אבל הכל טעים כולל עוגות ה"בולו" המיוחדות ליום כיפור.

מה אומר לכם? כל הזכרונות האלה לא עוזבים אותי למרות שקרו לפני שנים רבות ומאז השתניתי והשתנו הזמנים, הרבה אנשים הלכו מאיתנו ואיתם ניחוח החיים ההם. אבל בכל זאת -- חג שמח. צום מועיל. ומי יתן ולילדי יהיו זכרונות יפים מהחגים -- לפחות כמו שלי.

מאיר ברבי, לקראת יום הכיפורים תשע"ז. 10.10.16

מתוך האתר: מספר הסיפורים

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון