יחידות לימוד

אֵיךְ תְּנַחֲמוּנִי הָבֶל וּתְשׁוּבֹתֵיכֶם נִשְׁאַר מָעַל (איוב כ"א, לד)

אמר ר' אבא בר כהנא: דבריכם צריכין מירוק, ורבנין אמרין: דבריכם סותרין זה את זה.

אמר הקדוש ברוך הוא לנביאים: לכו ונחמו את ירושלים.

הלך הושע לְנַחֲמָהּ, אמר לה: הקב"ה שלחני אצלך לנחמך. אמרה לו: מה בידך? אמר לה: "אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל" (הושע י"ד, ו). אמרה: אתמול אמרת לי "הֻכָּה אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם יָבֵשׁ, פְּרִי בַל יַעֲשׂוּן"(הושע ט', טז), ועכשיו את אומר כן – לאיזו נאמין, לראשונה? לשנייה?

הלך יואל לנחמה, אמר לה: הקב"ה שלחני אצלך לנחמך. אמרה לו: מה בידך? אמר לה: "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב וְכָל אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם" (יואל ד', יח). אמרה לו: אתמול אמרת לי "הָקִיצוּ שִׁכּוֹרִים וּבְכוּ וְהֵילִלוּ כָּל שֹׁתֵי יָיִן עַל עָסִיס, כִּי נִכְרַת מִפִּיכֶם" (יואל א', ה), ועכשיו אתה אומר כך – לאיזו נאמין, לראשונה? לשנייה?

הלך עמוס לנחמה, אמר לה: הקב"ה שלחני אצלך לנחמך. אמרה לו: מה בידך? אמר לה: "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת" (עמוס ט', יא). אמרה לו: אתמול אמרת לי "נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל" (עמוס ה', ב), ועכשיו את אומר כך – לאיזו נאמין, לראשונה? לשנייה?

הלך מיכה לנחמה. אמר לה: הקב"ה שלחני אצלך לנחמך. אמרה לו: מה בידך? אמר לה: "מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָו‍ֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע" (מיכה ז', יח). אמרה לו: אתמול אמרת לי "בְּפֶשַׁע יַעֲקֹב כָּל זֹאת וּבְחַטֹּאות בֵּית יִשְׂרָאֵל" (מיכה א', ה), ועכשיו אתה אומר כך – לאיזו נאמין, לראשונה או לשנייה?

הלך נחום לנחמה. אמר לה: הקב"ה שלחני אצלך לנחמך. אמרה לו: ומה בידך? אמר לה: "כִּי לֹא יוֹסִיף עוֹד לַעֲבָר בָּךְ בְּלִיַּעַל כֻּלֹּה נִכְרָת" (נחום ב', א). אמרה לו: אתמול אמרת לי "מִמֵּךְ יָצָא חֹשֵׁב עַל ה' רָעָה יֹעֵץ בְּלִיָּעַל" (נחום א', יא), ועכשיו את אומר לי כך – לאי זו נאמין, לראשונה או לשנייה?

הלך חבקוק לנחמה..

הלך צפניה לנחמה..

הלך חגי לנחמה..

הלך זכריה לנחמה..

הלך מלאכי לנחמה..

הלכו להם הנביאים אצל הקב"ה ואמרו לו: ריבון העולמים, לא קיבלה עליה ירושלים להתנחם.

אמר להם הקב"ה:

אני ואתם נלך וננחמנה.

"הוי נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי" (ישעיה מ א) - נחמוה נחמוה עמי,

נחמוה עליונים נחמוה תחתונים,

נחמוה חיים נחמוה מתים,

נחמוה בעולם הזה נחמוה בעולם הבא,

נחמוה על עשרת השבטים, נחמוה על שבט יהודה ובנימין,

הוי נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי, נחמוני נחמוני עימי.

(פסיקתא דרב כהנא, פרשת נחמו, פסקא ח)

הָרוֹאֶה יְרוּשָׁלַיִם בְּחֻרְבָּנָהּ

יִקְרַע קֶרַע בְּבִגְדוֹ

וְאָז יִתְפֹּר הַקֶּרַע

שֶׁלֹּא יִהְיוּ בְּגָדָיו עֲשׂוּיִם קְרָעִים קְרָעִים.

וִימַהֵר וְיֵצֵא וִיחַפֵּשׂ אַחַר חַיִּים בָּעִיר

בְּכָל סִמְטָה

וּבְכָל לָשׁוֹן

שֶׁלֹּא נִהְיֶה בּוֹכִים שָׁוְא

מְרֻבִּים קִינוֹת עַל אֲסוֹן בַּת-צִיּוֹן

וִירוּשָׁלַיִם כְּבָר בְּנוּיָה בִּנְיַן-עוֹלָם

וְכָל-שְׁעָרֶיהָ שׁוּב אֵינָם שׁוֹמֵמִין.

אֲנִי יָצָאתִי וּמָצָאתִי חָתוּל עוֹבֵר בְּתַחֲנַת בִּקֹּרֶת שֶׁל הַמִּשְׁטָרָה

וּמִתְלַבֵּט מוּל הַכֹּתֶל בֵּין עֶזְרַת נָשִׁים וּגְבָרִים

וְרָאִיתִי אֲנָשִׁים רַבִּים חַיִּים חַיִּים כָּל אֶחָד בְּשָׂפוֹת רַבּוֹת

נָשִׁים וַאֲנָשִׁים חַיִּים בִּשְׂפַת אֲבִיהֶם וּשְׂפַת אִמָּם בִּשְׂפַת הַמָּקוֹם

וּשְׂפַת הַדֶּרֶךְ בִּשְׂפַת הַחִיּוּכִים שֶׁלָּהֶם וּשְׂפַת הַיֵּאוּשִׁים הַגְּדוֹלִים.

וְקָרַעְתִּי קֶרַע גָּדוֹל

עַל מַחְשְׁבוֹת הָרַעַשׁ וְהַשֶּׁבֶר שֶׁל לִבִּי

הָרוֹדְפוֹת אוֹתִי בִּמְקוֹמוֹתַי כֻּלָּם.

וְלֹא אִחִיתִי הַקֶּרַע

שֶׁיִּהְיוּ מְזַהִים כֻּלָּם שֶׁפָּקַד אוֹתִי הָאָסוֹן, וְיִקְרְאוּ:

הָרוֹאֶה אָדָם בְּחֻרְבָּנוֹ

יִקְרַע קֶרַע בְּבִגְדּוֹ

וְיִמָּנַע מִכְּתִיבַת שִׁירִים

שֶׁלֹּא תְּהֵא נַפְשׁוֹ עֲשׂוּיָה קְרָעִים קְרָעִים.

וְאִם עוֹד הָיְתָה שׁוֹרָה רוּחַ הַנְּבוּאָה בָּעִיר הַזֹּאת

הָיִיתִי עוֹלֶה עַל אַחַד הֶהָרִים

וּמִתְנַבֵּא שֶׁסּוֹפִי לְהָקִים מַחְתֶּרֶת נֶגֶד הַצַּעַר

סוֹפִי לִשְׁלֹחַ גְּדוּדִים שֶׁל מְחַשְּׁבֵי קִצָּם שֶׁל הַקִּצִּין

סוֹפִי לִחְיוֹת בָּעִיר הַזֹּאת.

(אלמוג בהר)

דבר המשורר על שירו:

"את רובו של השיר כתבתי בלבי, תוך כדי הליכה מהירה מהר-הצופים לבית הכנסת החורבה בעיר העתיקה בירושלים, בערב ט' באב, בשנת ה'תשס"ב. נזכרתי בהלכה על הרואה ירושלים בחורבנה, והוטרדתי במחשבה האם היא נכונה גם למי שאינו מבקר בירושלים אלא חי בה. הייתי הולך ומשנן שורה ועוד שורה מן השיר, כדי לשמור אותן בלבי שאוכל לכתוב הדברים על דף כשאחזור לביתי בלילה.

"חורבן העבר וחורבן ההווה, חיי העבר וחיי ההווה, קינות העבר וקינות ההווה, התערבבו. העיר העתיקה נמלאה תחנות ביקורת של המשטרה לרגל היום הקדוש, וגם אלו הוכרחו להיכנס אל תוך השיר, אחרי שהיו מנסים לעכב אותי ולעמוד על המקום שממנו אני בא ושאליו אני הולך בעברית ובערבית".

שאלה ממחנות רמה בישראל:

האם בימינו לאור עובדת קום המדינה, עלינו להמשיך ולצום כל היום בתשעה באב או שמא מותר להמעיט בסימני האבלות ולהתיר אכילה לאחר תפילת המנחה?...

תשובה מאת הרב טוביה פרידמן:

1. ...אנחנו לא הדור הראשון ששואל האם יש להמשיך בצום בט' באב. שאלה זו בדיוק הוצגה לפני הכוהנים והנביאים כבר בתחילת בנין בית המקדש השני. ואלה הן הנסיבות שבהן נשאלה השאלה. ..גולי בבל שמרו על ארבעת הצומות כל ימי גלות בבל. בנין בית המקדש התקרב לסיומו והעבודה בו כנראה חודשה (זכריה ז':ב') השאלה היתה: 'הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הַנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים?' (זכריה ז, ג). תשובה ישירה לשאלה ניתנת רק בפרק ח:יט: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ:" האם בדברים אלו כוון הנביא לבטל את ארבעת הצומות או יש להבין את דבריו בנבואה לעתיד לבא? יחזקאל קאופמן (תולדות האמונה הישראלית, כרך רביעי, ספר ראשון, עמ' 268) קובע שתשובת הנביא "אינה הוראה הלכית לבטל את הצומות אלא הבטחה אסכטולוגית." אולם יש מפרשים שדברי הנביא שימשו באות להפסיק לצום בימים הנזכרים... גדליה אלון (תולדות יהודים בא"י בתקופת התלמוד, עמ' 166) קובע בהחלטיות " כל ימי בית שני לא נתקיימו תעניות אלה ואף ט' באב לא נהג... " חוקר שדן לפני כמה שנים (יהודה רוזנטל) בא לידי מסקנה שבימי בית שני שמרו את ארבעת הצומות מתוך בחירה "רצו – מתענין, לא רצו – לא מתענין." לסיכום נושא זה ניתן לומר שאם כן שמרו את ארבעת הצומות בית שני, היתה זאת כתענית יחיד ולא כתענית ציבור שחלה על כל הציבור...

2. עברו כמאה שנים בערך מאז חורבן בית שני ושוב אני עדים לנסיון לעקור את ט' באב וזאת דווקא על ידי אישיות שתופסת מקום מרכזי בתולדות התורה שבעל פה, היינו ר' יהודה הנשיא. הרי שנינו במגילה ה' ב': "...רבי [יהודה הנשיא]...בקש לעקור תשעה באב ולא הודו לו.

3. ... המקור העיקרי לשאלת צום בט' באב בזמן הזה הוא ראש השנה י"ח ע"ב: "דאמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, מאי דכתיב: ,'כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה'? קרי להו [קראו לו] צום וקרי להו ששון ושמחה. בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, אין שלום: צום! אמר רב פפא: 'הכי קאמר [הכוונה היא], בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, יש גזרת המלכות – צום, אין גזרת המלכות ואין שלום - רצו מתענין, רצו אין מתענין. אי הכי [אם כך] תשעה באב נמי [גם]?! אמר רב פפא שאני [שונה] תשעה באב הואיל והוכפלו בו צרות"...

רמב"ן...כותב שהכלל רצו מתענין, רצו אין מתענין חל גם על ט' באב. וכך לשונו (תורת האדם אות קא):"אין שלום כגון בזמן חורבן, ואין שמד [צרות] במקום ידוע בישראל רצו רוב צבור ונסכמו שלא להתענות אין ב"ד מטריחין עליהם להתענות... רצו רוב צבור להתענות מתענין. עכשיו כבר רצו ונהגו להתענות בהם וקבלום עליהם, לפיכך אסור ליחיד לפרוץ גדרן, וכל שכן בדורות הללו שהרי בעונותינו שרבו יש שמד בישראל ואין שלום, הילכך חייבין הכל להתענות מדברי קבלה ותקנת נביאים:"

ומדברי המאירי (ראש השנה עמ'160) משתמע שגם הוא פירש שלום דהיינו שבית המקדש קיים. אולם יש מהראשונים שפירשו המושג "שלום" בצורה אחרת. כך הרשב"א: פירוש יש שלום שישראל שרויין על אדמתם. אין גזירה ואין שלום – שישראל בארץ האיוב אלא שאין גזירה, רצו מתענין, לא רצו אינן מתענין"...בסיכומו של דבר, ראינו שאין מן ההכרח לפרש המושג "שלום" בזמן הבית. כבר ראינו שיש מן הראשונים שפירשו אחרת.

4. האם יש תענית לשעות [להתחיל או להפסיק באמצא]? התשובה על כך ברורה. ההלכה היא - מתענין לשעות.

5. יש סימנים שהדורות שקדמונו התייחסו ביתר חומרה לגבי ט' באב בבוקר, דהיינו בשחרית. מט' באב במנחה, השולחן ערוך (או'ח סי'תקנה סעיף א') מביא: " נוהגים שלא להניח תפילין בט' באב שחרית ולא טלית... ובמנחה מניחים ציצית ותפילין ומברכין עליהם".

סיכום: כבר יש לנו תקדים היסטורי במגילת תענית שקבעה ימים שאין להתענות בהם מכיוון שבאותם ימים נעשו ישועות לעם ישראל. והלא זכינו שבימינו כן נעשתה ישועה גדולה לעם ישראל בכינון מדינת ישראל. אין יד עכו"ם תקיפה על ישראל וישראל שרויים על אדמתם ושבה המלכות לישראל. לכן, נראה לנו שלאור המפנה המכריע הזה בתולדות ישראל, יש לסמן עובדה היסטורית זו על ידי אי השלמת התענית בט' באב אלא לסיים את התענית בתפילת מנחה גדולה.

(תשובה בענין צום עד לאחר תפילת מנחה בתשעה באב, הרב טוביה פרידמן, מפעל השו"ת המסורתי כרך א',מתוך אתר מדרשת)

בשנת תרצ"ד (1934) ערכה תנועת הנוער החלוצית ציונית-סוציאליסטית "המחנות העולים" טיול ומחנה ביער בן-שמן. האירוע "נפל" על ט' באב. בתגובה פרסם ברל כצנלסון ז"ל, מהוגיה וממובילי דרכה של תנועת העבודה ההיסטורית, מאמר נזיפה קשה. המאמר נקרא "חורבן ותלישות" ופורסם ב-26.7.1934 בעיתון "דבר" (ז"ל) שברל היה עורכו.

"שמעתי כי אחת מהסתדרויות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה הקיץ באותו הלילה שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו. אין להעלות על הדעת כי מישהו עשה זאת במתכוון … אין להעלות על הדעת כי הם עשו זאת מתוך ידיעה מה הם עושים. אולם אי ידיעה זו כשהיא לעצמה, היא המעוררת מחשבות נוגות על רמתם התרבותית ועל ערך פעולתם החינוכית של כמה ממדריכי הנוער.

מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עימה שורשיות ויש בה שכחה; אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנימים אשר דרכה יונקת התנועה את לְשָׁדָהּ? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת תקומה לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם. אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי … לא א"ד גורדון ולא י"ח ברנר, ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את "ציון הלא תשאלי" וביאליק לא היה יכול לכתוב את "מגילת האש" …

האמנם תש כוחנו לחיות ולהחיות את סמלינו, להעמיק בתוכנם, למלא אותם רוח הדור וצרכיי הדור? האומנם אין אנו מסוגלים אלא להשתמש בסמלים שאולים בהקפה, בסמלים שאין עמם אלא העתקה וחיקוי, והעיקר, הסכמה מן החוץ? האמנם אין אנו מסוגלים אלא לחיים תלושים, לתרבות תלושה ולסמלים תלושים?

על אותם מדריכי הנוער אשר בעולמם הרוחני חסרה הידיעה וההרגשה של יום החורבן אפשר אולי ללמד זכות בנוסח הידוע: סלח להם כי אין הם יודעים מה שהם עושים.2 אבל על עצם העובדה שבתוך תנועה כבירת-תכנים ועמוקת-רגשות, אפשר שהדרכת הנוער תהא נתונה בידי מי שאין להם חוש לאוצרות הרוח של האומה, לסמלים היסטוריים, לערכים תרבותיים – אין כפרה."

(ברל כצנלסון, חורבן ותלישות, עיתון דבר, י' באב תרצ"ד, 1934)

המאמר הכה גלים ועורר תגובות רבות (את חלקן ניתן למצוא כאן).

כ-40 שנה אחרי אותו אירוע, כשכצנלסון כבר אינו בין החיים, כתב אחד המשתתפים בטיול את הדברים הבאים:

"בנעורינו היה לנו וויכוח עם ברל כצנלסון, שרוגזו יצא עלינו על שמצאנו לצאת למחנה תנועתי בט' באב … במבט רטרוספקטיבי איני מטיל כיום ספק בצדקתו של ברל באותו ויכוח, אך אין זו "כל האמת". משהו מתלישותנו מהחורבן אני נוטה לתלות בברל, לא בברל האיש, אלא במה שהוא מגלם … מדוע, אני שואל, לא שפר גורלו של ט' באב כגורל חג הפסח? … חג הפסח הפך להיות בארץ חג לאומי ראשון במעלה הנחוג ע"י כל העם, וזאת, לא במעט הודות לתנועת העבודה וחלקה של התנועה הקיבוצית … שהשקיעה בו ממיטב כישרונה ומאמציה. מדוע לא גאלה גם את ט' באב משממונו? שהרי מבחינת הפוטנציאל הלאומי צופן יום זה בקרבו אוצרות לאין חקר … עם זוכר במשך שנות אלפיים את ימי קוממיותו וזוהרו ודרך שבעת מדורי העינויים, הפרעות והאינקוויזיציות, נושא עימו כזיכרון שלא הועם את ימי ריבונותו הלאומית. מכל החגים והצומות שבהם התברכנו, אין עוד יום שבו מתגלם הזיכרון הזה כמו ביום תשעה באב. תנועת התחייה שקמה אחרי אלפיים שנה, דומה שהייתה צריכה לטפח, לגדל ולרומם יום זה"

(עמנואל ביחובסקי, הרהורים שבין ט' באב ליום הכיפורים, קיבוץ מעוז חיים, 1976)

(מתוך אתר "מחלקי המים"- מדרשים לפרשות השבוע ומועדי ישראל)

הדגם המוצע כאן, הוא של אמירת קינות אחרי לימוד קצר המספר את הסיפור ההיסטורי העומד ביסודה של אותה קינה, ובכך מאפשר הצצה לתולדות עם ישראל ולאירועים הקשים שפקדו אותו.

עבור אלו האומרים זה מכבר את הקינות- הרי שאמירת הקינות בדרך זו מאפשרת להבין ולהעמיק את החיבור לאותן מילים עתיקות

ועבור אלו שאינם מכירים את הקינות כלל, ורחוקים ממשמעותו הדתית של יום זה - הרי שאפשרות זו פותחת פתח לחיבור אחר ליום זה, כאשר העומד במרכזו הוא תולדות עם ישראל ולא בית המקדש.

כמו כן, דגם זה מאפשר גם אמירת קינות אחדותית: בה נשמעים הקולות מצפון ומתימן, ממזרח ומים

1yeled blue

לצפיה והדפסת לקט "בכיה לדורות"- לחץ כאן

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון