יחידות לימוד

יומן ירושלים הנצורה 1948-1947/מתוך אתר התנועה הקיבוצית

היומן נמצא בארכיונו האישי של אריה נהיר, והוא מובא כאן במלואו (למעט קיצור אחד), משום חשיבותו ההיסטורית. כותב היומן חתם בשם שלמה או שלמק, והוא נשלח למרכז מפ"ם בתל אביב, כדיווח על המצב בירושליםלמרכז מפלגת הפועלים המאוחדת תל אביב

חברים יקרים. החלטנו לנסות לבוא אתכם בקשר ולמסור לכם בקווים כלליים על המצב אצלנו בפרט ובכלל.

א.

hafgazaלפני הכול, אני רוצה להביע בפניכם בשם כל החברים בירושלים את התמרמרותנו על חוסר כל קשר ביניכם לבינינו. אנו מצדנו חפשנו ומצאנו אשנב קטן להעביר לכם ידיעות מעטות חטופות, וכפי הנראה הגיעו אלה לידכם. מצדכם לא ראינו כל מאמץ להמציא משהו על הנעשה ועצה והדרכה לנו במצבנו הקשה. מתקבלים על ידי אנשים שונים עיתונים בודדים, ורק אתם לא יכולתם למצוא אפשרות לשלוח עיתון או ידיעה. שהדרך לא לגמרי סתומה בחיינו כש"על המשמר" צריך להעביר ידיעה הוא מוצא דרך. האם גם אתם תסתפקו בהערכת ירושלים וכו' בלבד?

אעשה את הכול שהמכתב הזה יגיע לידכם ואם יגיע, עליכם לעשות את כל המאמצים להמציא לנו ידיעות מפורטות (הכי טוב לפי כתובות בסוכנות היהודית) על המתהווה, גם על העבר, ההווה והעתיד.

ב.

על המצב בציבוריות הירושלמית.

1. הספקה. מאז שנסגרה ירושלים כמעט לגמרי מהעולם החיצוני, זה כשישה שבועות, נעשו מאמצים להסדיר את ההספקה לאנשים. במידת מה הצליחו לתת לאנשים באופן פחות או יותר מסודר את המינימום לקיום. כדי לתת לכם מושג אפרט איך מחלקים ומה מחלקים.

2. לכל בית אב ולכל נפש סודר פנקס הספקה עם דפים ומספרים, שעליהם מכריזים מזמן לזמן מה מחלקים עליהם. לחם נותנים לכל נפש 200 גרם ליום, ולצערי פוסחים לפעמים על יום אחד, ככה שהכמות אינה יציבה. הלחם כשלעצמו אינו "משובח", chalavאומרים שיש בו 60% חיטה והיתר או שעורה או תירס או דבר מה אחר. כשהוא טרי אפשר עוד לאוכלו. אחרי יום כמעט שאי אפשר לטעום אותו. אחת הסיבות של הקושי בהספקת הלחם הוא חוסר דלק מספיק לאפייה וחוסר דלק להובלות לצרכנים בשר, ביצים, חלב, ירקות מתוך דבר שגרה.

מזמן לזמן מחלקים קופסאות בשר משומר לנפש, וכן לפעמים אבקת חלב בכמות קטנה. כן מחלקים מזמן לזמן מצרכים אחרים - קטניות, שמורי דגים, קצת קמח, סוכר, גריסים וכדומה.

בסיכום: עוד אין רעב ממש אבל לא אוכלים לשובע. במיוחד קשה המצב במשפחות מטופלות בילדים משכבות העוני, שלא היה להם כל מלאי בבית ושצריכים להתקיים על החלוקה הרשמית בלבד. אנו מקווים (בעצם כל הזמן) שייפתח הכביש, אם אפילו לזמן קצר, ושיספיקו להביא מצרכים חיוניים להטיב את ההספקה.

3. מים. לפני כשלושה שבועות נפסקה הספקת המים לירושלים, והתחילו לחלק מים לבתים בטנקים על מכוניות. באופן עקרוני נותנים שמונה ליטרים ליום לנפש. אם כי יש די מים רזרביים בירושלים (בורות שהכינו ושהיו) כפי שאומרים לכמה חודשים, אבל הקושי נובע גם כאן מצמצום בדלק להובלת המים. ועל כן, כל יום מחלקים, פוסחים על יום ולפעמים על יומיים, וכמובן שזה משפיע מאוד על המצב. המוסדות המחלקים את המים עושים את כל שבידם לספק את המים לבתים בלי להביא לידי התרגזות יתרה, וכל התנאים האובייקטיביים הם קשים מאוד ואין לראות איך יתגברו עליהם.

4. דלק לבתים נפט וכדומה, לא חולק כבר למעלה מחודשיים, ועל כן אין על מה לבשל. האנשים המציאו כל מיני תנורים לבישול בעצים, והחלק הגדול של הבתים מבלים את הלילות בחשיכה, כי אין במה להאיר. חשמל ניתן מזמן לזמן לכמה שעות. גם לחברת החשמל אין דלק וגם הקווים ניזוקים על ידי היריות. מזה תוכלו להבין ש"רדיו" אנו שומעים לעתים רחוקות, וניזונים מידיעות המתהלכות ובחלק מדברי דפוס (על זה להלן).

5. נוסף למצב הקשה בלאו הכי, מתווסף עוד קושי של שיכון והזנה של הפליטים. נמצאים בעיר כעשרת אלפים פליטים שפונו או עזבו את שכונות הספר עקב המצב, ואלה על פי רוב משפחות כבדות, המביאות לידי אנדרלמוסיה בהספקה. מובן שגם בעיית שיכון הפליטים לא ניתנת בקלות לפתרון כשלעצמה, אם כי יש משתמשים לשיכון זה גם בבתים שהתפנו מהערבים בקטמון ובשכונותיה הקרובות, וגם במוסדות ציבוריים לא יהודיים, אבל ההסדר הוא קשה. בימים האחרונים קיבל [?] על עצמו את ההסדר הזה ואומרים שאולי הוא יצליח.

6. אנסה לסכם את מצב האוכלוסייה האזרחית. קודם כול אני קובע שבמשך חודשיים, עוד לפני המצור המלא, הזניחו המוסדות והאישים שעמדו בראשם באופן פושע את ההכנות, שאפשר היה לעשות למען להכין מלאי גדול ומספיק לאוכלוסייה למצב של מצור שכל בר-בי-רב ידעו שאין מנוס ממנו. גם אחרי שהביאו בסכנת נפשות ובקורבנות גדולים פרודוקטים, העירייה לא דאגה למרות ציבורית מלאה על המלאי הזה ועל חלוקתו, אלא סמכו על הסוחרים "הרגילים" ועל הנסים. ישנם בירושלים גם כמה סוחרים הגונים יודעי עניין וגם אנשי ציבור לא מהמפורסמים, שיודעים פרק בחלוקת מזון ובשמירתו, שפסחו עליהם בזדון מתוך שמירה כאילו על מעמד הסוחרים, וגם מפני שאלה שרצו ויכלו לטפל בדבר לא היו מאנשי שלומם של הקובעים. כמובן, חלק של מזון יקר הלך לאיבוד מחוסר טיפול מקצועי וחלק (מי יודע איזה) נעלם ומופיע לאט "ובצנעה" בשוק השחור. פח נפט אפשר להשיג - לא בנקל - בעד תשע-עשר לא"י, קופסת בשר במקום 100 מא"י, 650 מא"י, סוכר בלא"י אחת לקילו. סיגריות יקרות מפז.

יחד עם זה יש לציין, שהציבור הירושלמי בכללו שומר על קור רוחו ונאמן לתפקיד שהוטל עליו. אל תשכחו, שהמכות שקיבלו ירושלים העיר ותושביה אין להן דוגמה במלחמה הזאת. מאות הרוגים גם בחזית וגם בעורף, יום יום נהרגים ונפצעים עשרות אנשים מפגזים שנופלים בתוך העיר, ובכל זאת נושאים את כל הסבל הזה בלי היסטריה, בלי בכי וממשיכים את החיים במאמצים בלתי אנושיים. יש להתפלא שלא פרצו מגפות ומחלות, עיר גדולה בלי מים, בלי ניקיון ואור. ממשיכים בביצורים, ביום ובלילה והאנשים עומדים - ואני תקווה שיעמדו גם להבא - במבחנים הקשים ביותר. עם דבר אחד קשה להשלים: יש לנו לכולנו הרושם שהיישוב אינו יודע (אולי עכשיו כבר יודע) מה קשה כל הזמן מצבנו, ומתוך אי ידיעה זאת לא עשו בשביל תושבי ירושלים מה שאפשר היה לעשות.

כל האנשים המרכזיים עזבו את ירושלים, ואלה שנשארו אין בכוחם לעשות הרבה, ואולי בכלל הם לא האנשים המתאימים.

פה אני רוצה לציין שבואו של ז. אהרונוביץ לירושלים היה בו עוז והעזה, והוא יושב איתנו כמעט חודשיים ולא טומן את ידו בצלחת. פועל, מפעיל, יועץ, מדריך, עוזר במה שרק יכול וידו מגעת. הוא לא נתן תשועות ונחמות, אבל טוב שהיה איתנו אדם מרכזי, שאוזנו קשבת לנעשה ומשתף את עצמו בכל מפעל ופעולה. נזכור לו זאת.

ביטחון

בוודאי ידועה לכם פרשת הביטחון של ירושלים. ההתגוננות החלה בידי מעט אנשים ועוד פחות מזה ציוד. לפני כיבוש קטמון הגנו על השכונות הקרובות בכמה סטנים, אקדחים ורובים. כל קטע שאל את עצמו, מה יעשה מחר כשתאזל התחמושת. חיינו בשטח זה מהיד אל הפה, מהיום לאתמול. למזלנו, הערבים לא האמינו שכוחנו הפיזי הוא כה קטן, והם לא העזו להתקיף. וברגע שהוקל לנו קצת, זאת אומרת כשקיבלנו תוספת כוח באנשים ובציוד, תקפנו וכבשנו. מפאת מיעוט כוח האדם, היינו נאלצים לנטוש מקומות שנכבשו בקורבנות, כי לא היה מי שיחזיק בהם. אינני מאשים בתיאורי זה אף אחד, אבל חשוב שיידעו היום ובעתיד, איך החזיקה עצמה העיר גם מבחינה צבאית. זאת ועוד. כידוע, זה שנים, רוב הנוער הירושלמי, הנוער הטוב, עוזב את העיר ועובר למשקים, לפלמ"ח וכדומה. המעט שנשאר היה "עסוק" בהגנה על הסביבה הקרובה והרחוקה, ככה שלירושלים ולפרבריה נשארו מעטים מאומנים וראויים לפעולה. האימון הצבאי כאן פיגר אחרי כל המקומות בארץ, ובחלק השאירו עמדות - חשובות ובלתי חשובות - לאצ"ל וללח"י שלא מעט צרות גרמו וגורמים עד היום.

כאמור, כשגדל כוחנו במקצת הכניסו אותו לקרב. הרבה כוחות גזלה השמירה על הדרך להר הצופים, העיר העתיקה, גוש קריית ענבים.

פרשת העיר העתיקה, מהתחלתה ועד סופה, עוד תמצא לה את האיש שיתאר אותה בכל ההוד והכיעור שהיו בה. דיר יאסין עוד לא מצאה את כפרתה וגם לא את הבירור המתאים. יש רושם שגם כאן מטשטשים דברים, ומי יודע אם נוכל פעם לכפר את הפשע המתועב הזה, שסחב וגרר אחריו פשעים נוספים של ערבים ושל יהודים.

לכל הקושי "האובייקטיבי", שהיה וישנו, נוספו קושיים אחרים שלא היו מחויבי המציאות. מפקדים (מלווים) - ממזי"ם (מפקדי מחוז) בלתי מוכשרים עם נטיות "צבאיות" של אני ואפסי עוד, והחיכוכים בין הפיקוד לבין חטיבות הפלמ"ח שבאו לעזרה.

שמענו לא פעם - גם מחברי הנהלת הסוכנות - האשמות קשות של מפקדי הפלמ"ח נגד הפיקוד המקומי, על הזנחות בזדון (לדעתי) והממ"ז עוטף את עצמו בשתיקה ומודיע שהוא אחראי בפני איש אחד - בן גוריון, ושבכלל אצלו הכול בסדר. אינני מוסמך לדון על ההאשמות שנשמעו, כי לא ידועים לי כל הפרטים, אם כי בוודאי חלק מההאשמות נכונות ואי אפשר לקבוע שמפקדת פלמ"ח נקייה מאשמה. שוחחתי לעתים קרובות עם דובקין וקולודני, והם מצדם עשו מאמצים גדולים להביא את החיכוכים ואת חילוקי דעות לידי הסדר איזה שהוא, אך לשווא. על כל דבר היו צריכים לטלגרף לבן גוריון, והתשובה או ההוראה באה ישר לממ"ז מבלי שהודיעו להם על זאת. לא פעם הממ"ז מוציא פקודות וצווים - מעל לסמכותו - ומבלי שיהיה בידו הכוח לקיים את הצו ומבלי שיהיה בידו האפשרות לנצל את כל הכוח, שיש בעניין, באופן יעיל. גולת הכותרת של המצב הזה הייתה פרשת רמת רחל. שמענו בישיבת הוועד הפועל של מ.פ. ירושלים דוח מפורט וטרגי על התפתחות העניינים שם עד הנסיגה ועד בכלל, מלווה בהאשמות כבדות נגד המפקדה בכל שלביה, שהזניחה את המקום ללא עזרה מינימלית, בזמן שהם עמדו מול התקפה קטלנית ללא קשר עם הארץ והמפקדה. הדברים נרשמו על ידנו ובהזדמנות נעביר אותם אליכם. חברי רמת רחל תובעים בירור, משפט ועוד, והם מתרשמים שמתחמקים מבירור זה. מצד אחד, האשמות אלה נמסרו גם לממ"ז והוא שותק, אבל מצד שני מפיצים כל מיני שמועות עליהם בשחיתות מאיש לאיש. גם הפרשה האחרונה והסופית של העיר העתיקה טעונה עוד בירור וליבון. עוד הפצע טרי.

אחת התופעות בציבוריות הכללית והצבאית היא מעשי השוד והביזה שלא שמעתי דוגמתם. כולם שודדים ובוזזים. שלל, קוראים לזה – את הכול ומכולם. יודעי דבר אומרים, שמהמלאי שמצאו בשכונות הערביות הכבושות אפשר היה להזין את היישוב היהודי בירושלים לכל הפחות לחודשיים. כל זה הלך לטמיון על ידי ביזה פרטית, ורק חלק קטן הגיע למחסנים ציבוריים. לא רק מזון שודדים, ולא רק בשכונות הכבושות. ידועים מקרים שאנשי שם בירושלים, ביניהם מפקדים אחראיים, הוציאו רהיטים, פסנתרים ושטיחים לבתיהם הפרטיים. בכל מסיבה מדברים על זאת, ומתאוננים ואין עוצר. גם במוצא עלית, בזמן הפנוי, הריקו את הבתים - היהודים - שדדו מכל הבא ליד, וגם בשכונות (?) המתפנים מריקים, שודדים את הבתים מכל דבר. בזמן כיבוש מגרש הרוסים מצאו בו שלל רב ממשלתי - נשק, הלבשה לאלפי איש - והחל ריב על חלוקת השלל בין הצבא, אצ"ל ולח"י, ורק פשרה מנעה "מלחמת אחים". זה נמשך עד היום. אנשים מפחדים בערבים ללכת ברחוב, מחשש שיבוזו אותם באמצע הרחוב. לצערי, ידוע שגם המשטרה הצבאית משתתפת בזה. והמשטרה הרגילה מחוסרת כל כוח ו"נחבאת אל הכלים". איש לא שומע לה.

לכל הפניות למוסדות הביטחון והאזרחיים לעצור במגיפה זאת יש תשובה, זאת מלחמה וכך נוהגים חיילים בכל העולם. בושה וכלימה מכסה את הפנים, לראות איך למדנו מהר מהגרועים שבעמים לנהוג כמוהם.

סיפר לי חבר מהימין, שנתבקש לעזור בסידורים טכניים במחנה שבויים הנמצא באחת השכונות בירושלים, שנמצאים בו בעיקר שבויים אזרחיים, באיזו גסות רוח נוהגים בהם השומרים והמפקדים, מונעים מהם גם מה שמגיע להם ודורסים בציניות בצלם האדם. הוא סירב לשתף פעולה איתם ועזב אותם. לכל "האישים ההגונים" ישנו כנוי ידוע צמחוני. וזאת מחלה מידבקת העלולה להתפשט בכל שטחי החיים הציבוריים. אינני יודע מה נעשה בשטח זה במקומות אחרים, אבל בירושלים התפשט השוד בממדים עצומים.

אינני יכול ואינני רוצה לבקר את פעולות הממ"ז. הנחתי שהוא בוודאי איש בעל כושר ארגוני, בעל יוזמה ויש לו גם מעוף. (במאמר מוסגר, לא שוחחתי איתו אף פעם, כי לאנשים יותר "גדולים" ממני אין גישה אליו). אולם המעוף נשאר באוויר ואין לו ולמסובביו די כוח ביצוע בכל השטחים. יש הרושם שהכול נעשה בקצת איחור זמן. בכל זמן ובמיוחד בזמנים כאלה כל איחור מתנקם קשה ומחבל בעצם הביצוע.

אני מדגיש עוד פעם בכל השטחים, ובהתחשב שבירושלים הציבוריות מפגרת, יכולה הייתה המפקדה הצבאית לעשות הרבה גם בשטח האזרחי.

רבים הם חברי מפלגתנו הממלאים תפקידים חשובים ואחראיים בשטח הביטחון. אינני רוצה לפרט שמות (אמסור לכם אותם כשנתראה), אולם איש אחד ראוי להזכירו יוסף ילצבוגר (?), הממלא תפקיד אחראי בכישרון רב, אהוב על כל אנשיו ושומר על מלוא הכרתו הפוליטית והחברתית. נקי מכל רבב.

עשינו ניסיונות רבים לרכזם מזמן לזמן, למסור להם על הנעשה ולשמוע, אולם מסיבות שונות שהזמן גרמן לא הצלחנו בזה. אנו שומרים קונטקט אישי עם רבים מהם.

מהנעשה בציבור הפועלים

מועצת הפועלים התחילה להתרוקן מתוכנה. עסקניה חיפשו לעלות לשלב יותר גבוה ולהיות בשטח הציבורי הכללי. לבית ההסתדרות אין באים, אין מה לעשות שם ואין גם עם מי להתייעץ. בינתיים באו חילופי גברא בצמרת. שרייבמן עזב את מזכירות המועצה, נכנס לכל מיני תפקידים ציבוריים אחרים ובמקומו נכנס משה ברעם. איך אומרים? "מטאטא חדש מכבד טוב". אולי יתאמת גם כאן. מובן שרוב האקטיב ההסתדרותי מגויס לשירותים שונים. בישיבת הוועד הפועל של המועצה, כששרייבמן דרש שהמעט שנשאר עוד ממנגנון המועצה ונבחריה יעבור לעזרתו (יש לו בכלל נטייה לרכז "סביבו" את ההסתדרות), נאמר לו בצורה שלא משתמעת לשתי פנים, שאין ההסתדרות תתרוקן מתוכנה ומאנשיה ולא תשליך את יהביה על גורמים אחרים. זה נאמר לו גם על ידי זיאמה. מצבם של הפועלים המגויסים הוא בכל רע. אין ממה להתפרנס, יש גם פיטורים. גם בסוכנות היהודית בימים האחרונים, והן אחרי שהמצב הגיע כמעט לקטסטרופה, התחילו העסקנים לטפל בעניינים. מובן שהכול למען הביטחון והניצחון. אבל אין צורך להקריב דברים שאין בהם תועלת לביטחון אלא... לנותני העבודה, שדי התעשרו בשנים האחרונות.

התפתחות מעניינת בשטח עיתון ואינפורמציה. מסיבות טכניות חדל להופיע העיתון המשותף של "דבר" ועיתונים (אזרחיים או אחרים). מועצת הפועלים החליטו בזמנו פה אחד, ש"דבר" יצא מההשתתפות. גם זיאמא דרש זאת. אנשי "דבר" כאן, בייחוד בן צור, סירב להישמע אלא למנהלה בתל אביב. מועצת הפועלים החליטו להוציא עיתון צהריים – בסטנסיל מיועד לקוראי "דבר" ו"על המשמר". העריכה נמסרה בהתחלה לקלינוב, כי אנשי "דבר" מנימוקים שונים השתמטו. נראה שבן צור קיבל רמז או הוכחות מתל אביב יקבל את עריכת העיתון בהשתתפות אהרוני. וכאן אני רוצה לציין שהוא גרם קצת קושיים עם לקויר, שטען שאין לו זמן. הוא צריך לכתוב בשביל על המשמר בתל אביב ומוסר אינפורמציה לסוכנות ידיעות חוץ לארצות, ולנו ידוע שהוא גם משתתף בהוצאת "ידיעות אחרונות" (!) דרשנו ממנו שימסור את זמנו קודם כול לעיתון הירושלמי, ואת עודף הזמן ימסור למי שרוצה. נדמה לי שהעניין עכשיו בסדר. העיתון מוסר מעט מאוד אינפורמציה על הנעשה ועל הצריך להיעשות בציבור הפועלים. כבר העירו להם על זאת והבטיחו לתקן. בכלל על פגמים בחיי הציבור שותקים (כאילו מטעמים מובנים - לו לא מובנים).

על מפלגתנו חלק מכם מכיר את החיים הציבוריים בירושלים בכלל, וכמה קשה לרכז פעולה, עאכו"כ (על אחת כמה וכמה) בזמן כזה. פגזים נופלים ברחוב, הולכים דרך חצרות וסמטאות, בכלל ממעטים ללכת ברחוב. העירותי לכם, שרוב הגדול של החברים נמצא בתפקידים שונים, ומעט הזמן הפנוי מוכרחים למסור לבית, לעזור, להשיג את מעט המצרכים בעמידה בתור, ולפעמים לדאוג גם לכלכלת הבית. אנו עושים את כל המאמצים לעמוד בקשר עם החברים, למסור להם על הנעשה ולשמוע מהם על מכאוביהם הפרטיים והציבוריים. מזמן לזמן מתכנסת מועצת הסניף, דנה בעניינים שוטפים, אם כי מעטים החברים המשתתפים. חלק גדול של החברים נטש את דירתו, ולא ידוע לנו היכן נמצאים.

פליטים. נמצאים כאן חברים נהגים ממשקים שונים שנתקעו כאן שבועות. אנו נפגשים איתם, מוסרים להם מהמעט שידוע לנו, מרכזים קצת עיתונים בקלוב (על המשמר) שתהיה להם אינפורמציה. הקלוב עכשיו פתוח כל יום לפני ואחר הצהריים לפגישת חברים, לשמוע ולהשמיע.

המצב הכספי בסניף. אין כמעט גובים ומסים אין מי שיגבה ואין גם ממי. קיבלנו הלוואה בקופת מלוה - (הוראת) ז. אהרונוביץ ע"ס 100 לא"י לשלושה חודשים להוצאות שוטפות. פרסמנו כמה כרוזים לציבור, 1 במאי, שבע שנות פלמ"ח ועוד. נמציא לכם אותם.

מסרתי לכם בחטיפה על הנעשה כאן. קטעי דברים. כשנתראה במהרה בימינו ותהיו מעוניינים, נשלים.

אני חוזר על מה שאמרתי בפתיחת המכתב. תחפשו אפשרויות (לקשר) איתנו. לו ראיתם איזה חומר מתקבל יום יום לסוכנויות. כל מיני דברי דפוס, חשבונות לא אקטואליים, הייתם פונים בדרישה להעביר גם חומר שלכם אלינו. "הדואר" הפנימי של הסוכנות בכל זאת פועל "איך" שהוא. ויש לנו שני חברים שרים - מיניסטרים. מספר חברים כאן, שמסיבות שונות אינם מגויסים, למשל קובלנוב, ואני ועוד - ימשיכו ברצון לשאת בעול המפלגה, אלא שמצדכם הכרחי שתדאגו לקשר איתנו. תדאגו שנקבל, או יום יום או לכל הפחות מזמן לזמן, את העיתון שלנו.

בינתיים, הוכרז על הפסקת אש ואנו רואים לפנינו קושיים ותפקידים לאור המצב הזה. תתחיל הוראת בריחה ונהירה מירושלים. נצטרך להתייעץ איך לעצור את הבריחה, אם כי כל הבנה לאנשים שירצו לצאת קצת ולהינפש או כמו שאומרים כאן "להתרחץ כהוגן, לאכול לשובע ולעשן, להסתובב ברחובות". גם כמה תפקידים ציבוריים יעמדו בפנינו, למנוע התפתחות מסוימת ולהכניס את הציבוריות לאפיק רצוי לנו.

עליכם לדרוש שישתפו את מפלגתנו במוסדות הציבוריים בירושלים. מתוך אחריות - לדעתי מופרזת - שתקנו. עם המצב החדש, לא נוכל יותר לשתוק. אבל דאגתנו אינה הצעקה אלא ההסדר. רוצים להיות בפנים ולמנוע מה שאפשר.

את המכתב הזה אני שולח בשלושה טפסים על ידי שליחים שונים, שאהיה בטוח שתקבלו אותו.

בברכת חברים חמה

להתראות בקרוב

[שלמה או שלמק]

מקבל המכתב, אריה נהיר (ליכטיגר), היה ממייסדי "הליגה הסוציאליסטית" ומוזכר אצל דוד זית ז"ל בספרו "חלוצים במבוך הפוליטי" (עמ' 190).

המכתב הועבר ל"הזמן הירוק" על ידי ארכיון יד יערי. כתב היד הוקלד על ידי יוספה, במרס 2011

א וַיְהִי בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ הָיָה דְבַר-ה' אֶל-זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי בְּכִסְלֵו. ב וַיִּשְׁלַח בֵּית-אֵל שַׂרְאֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ וַאֲנָשָׁיו לְחַלּוֹת אֶת-פְּנֵי ה'. ג לֵאמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר לְבֵית-ה' צְבָאוֹת וְאֶל-הַנְּבִיאִים לֵאמֹר הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים.

תשובת ה' - חלק ראשון - תשובה מיידית:

ד וַיְהִי דְּבַר-ה' צְבָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר. ה אֱמֹר אֶל-כָּל-עַם הָאָרֶץ וְאֶל-הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר כִּי-צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי. ו וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּוּ הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים. ז הֲלוֹא אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר קָרָא ה' בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים בִּהְיוֹת יְרוּשָׁלִַם יֹשֶׁבֶת וּשְׁלֵוָה וְעָרֶיהָ סְבִיבֹתֶיהָ וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה יֹשֵׁב.

תשובת ה' - חלק שני - הסבר התשובה המיידית:

ח וַיְהִי דְּבַר-ה' אֶל-זְכַרְיָה לֵאמֹר. ט כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו. י וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל-תַּעֲשֹׁקוּ וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל-תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם. יא וַיְמָאֲנוּ לְהַקְשִׁיב וַיִּתְּנוּ כָתֵף סֹרָרֶת וְאָזְנֵיהֶם הִכְבִּידוּ מִשְּׁמוֹעַ. יב וְלִבָּם שָׂמוּ שָׁמִיר מִשְּׁמוֹעַ אֶת-הַתּוֹרָה וְאֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁלַח ה' צְבָאוֹת בְּרוּחוֹ בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל מֵאֵת ה' צְבָאוֹת. יג וַיְהִי כַאֲשֶׁר-קָרָא וְלֹא שָׁמֵעוּ כֵּן יִקְרְאוּ וְלֹא אֶשְׁמָע אָמַר ה' צְבָאוֹת. יד וְאֵסָעֲרֵם עַל כָּל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּם וְהָאָרֶץ נָשַׁמָּה אַחֲרֵיהֶם מֵעֹבֵר וּמִשָּׁב וַיָּשִׂימוּ אֶרֶץ-חֶמְדָּה לְשַׁמָּה.

נבואה כוללת על ציון וירושלים בהשראת התשובה:

א וַיְהִי דְּבַר-ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר. ב כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה וְחֵמָה גְדוֹלָה קִנֵּאתִי לָהּ. ג כֹּה אָמַר ה' שַׁבְתִּי אֶל-צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלִַם עִיר הָאֱמֶת וְהַר-ה' צְבָאוֹת הַר הַקֹּדֶשׁ. ד כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. ה וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ. ו כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם גַּם-בְּעֵינַי יִפָּלֵא נְאֻם ה' צְבָאוֹת

...

יד כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת כַּאֲשֶׁר זָמַמְתִּי לְהָרַע לָכֶם בְּהַקְצִיף אֲבֹתֵיכֶם אֹתִי אָמַר ה' צְבָאוֹת וְלֹא נִחָמְתִּי. טו כֵּן שַׁבְתִּי זָמַמְתִּי בַּיָּמִים הָאֵלֶּה לְהֵיטִיב אֶת-יְרוּשָׁלִַם וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה אַל-תִּירָאוּ. טז אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם. יז וְאִישׁ אֶת-רָעַת רֵעֵהוּ אַל-תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל-תֶּאֱהָבוּ כִּי אֶת-כָּל-אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם-ה'.

(זכריה ח)

סיכום תשובת ה' על הצומות:

יח וַיְהִי דְּבַר-ה' צְבָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר. יט כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ

(זכריה פרקים ז-ח)

על האבלות בימי בנין ירושלים/ מדינת ישראל

"נחם", ברכה זו נזכרת כבר בתלמוד הירושלמי (ברכות פ"ד ה"ג; תעניות פ"ב ה"ב), ונאמרת - על פי המנהג המקובל - בתפילת עמידה של מנחה בתשעה באב

נחם ה' א-להינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים, ואת העיר האבלה והחרבה והבזויה והשוממה; האבלה מבלי בניה והחרבה ממעונותיה והבזויה מכבודה והשוממה מאין יושב. והיא יושבת וראשה חפוי כאישה עקרה שלא ילדה. ויבלעוה לגיונות ויירשוה עובדי פסילים ויטילו את עמך ישראל לחרב ויהרגו בזדון חסידי עליון. על כן ציון במר תבכה וירושלים תתן קולה. לבי לבי על חלליהם, מעי מעי על חלליהם, כי אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה, כאמור: ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה. ברוך אתה ה', מנחם ציון ובונה ירושלים

אחרי מלחמת ששת הימים התעוררו ספקות בנוגע לאמירת ברכה זו, רבים הרגישו שביטויים חריפים אלו - "האבלה מבלי בניה", "השוממה מאין יושב" וכו' - אינם הולמים את מצבה של ירושלים המשוחררת בשלטון ישראל. ירושלים בימינו היא עיר פורחת ומשגשגת, שגרים בה מאות אלפי יהודים, והיא מלאה באלפי בתי כנסת, ישיבות ומוסדות תורה. האם עדיין ניתן לומר עליה את הנוסחים המופיעים בברכת "נחם"?

או כפי שניסח זאת הרב חיים דוד הלוי:

הרגשתי בתשעה באב הראשון אחרי מלחמת ששת הימים שאינני יכול יותר לומר בתפילתי דברים אלה, שהם בחינת דובר שקרים לפני ה'. כי לא זו בלבד שכל השנה כולה ובייחוד בימי חג ומועד, כולל ה' וכ"ח אייר, שוקקת ירושלים המון חוגג, אלפים אלפים בניה של האומה... אלא שאפילו בתשעה באב, יום האבל הלאומי, כאשר באים המוני בית ישראל אל הכותל המערבי, מעוטפים באבלם על חורבן הבית, גם אז מורגשת פינה מסוימת בלבי, אליה לא יכול לחדור האבל, זו פינה של שמחה על ראשית צמיחת גאולתנו... ולכן אין ספק שיש משום דובר שקרים לפני ה', לומר על ירושלים זאת: "העיר החרבה הבזויה השוממה מבלי בניה". (שו"ת עשה לך רב ח"א סי' יד) מתוך עמדה זו הציע שינוי: במקום "העיר האבלה" וכו', יש לומר: "העיר שהייתה אבלה" וכו'; ובמקום "היא יושבת וראשה חפוי" וכו', יש לומר: "היא ישבה" וכו'

הרב גורן היה גם הוא שותף לתחושה זו, ומייד לאחר מלחמת ששת הימים התקין נוסח מחודש של תפילת "נחם",:

נחם ה' א-להינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים, ואת העיר האבלה החרבה וההרוסה. ציון במר תבכה וירושלים תתן קולה. לבי לבי על חלליהם, מעי מעי על הרוגיהם. ולישראל עמך נתתה נחלה ולזרע ישורון ירושה הורשת. נערה ה' א-להינו מעפרה והקיצה מארץ דויה, נטה אליה כנהר שלום וכנחל שוטף כבוד גוים. כי אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה, כאמור: ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב, ולכבוד אהיה בתוכה. ברוך אתה ה', מנחם ציון ובונה ירושלים14.

לעומתם הרב עובדיה יוסף והרי"ד סולובייצ'יק טוענים כי אין לנו לשנות את נוסח התפילה שנתקן על ידי חכמינו, "כל זמן שהמקדש חרב, אף ירושלים נחשבת כחרבה"

על מה חרבה ירושלים?

מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. ... אבל מקדש שני שהיו עוסקים בתורה, במצוות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עברות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

(תלמוד בבלי, מסכת יומא דף ט', עמוד ב'.)

עומד לו אביגדור… על גג ביתו והשקיף על העיר.

בית בבית נוגע וגג בגג. יכול אדם לעבור מסוף ירושלים ועד סופה, דרך גגות בתיה,

"כעיר שחוברה לה יחדיו" – קרא אביגדור בלשון התהילים, ונתאנח אנחה גדולה ומרה.

מחוברת היא ירושלים על ידי בתיה ומחולקת על ידי יושביה.

מי גרם לך ירושלים שהגעת לידי כך?

(שי עגנון, כנגן המנגן)

מעל פסגת הר הצופים / אביגדור המאירי

מֵעַל פִּסְגַּת הַר הַצּוֹפִים

אֶשְׁתַּחֲוֶה לָךְ אַפַּיִם.

מֵעַל פִּסְגַּת הַר הַצּוֹפִים

שָׁלוֹם לָךְ, יְרוּשָׁלַיִם.

מֵאָה דּוֹרוֹת חָלַמְתִּי עָלַיִךְ

לִזְכּוֹת, לִרְאוֹת בְּאוֹר פָּנַיִךְ.

יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם,

הָאִירִי פָּנַיִךְ לִבְנֵךְ!

יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם

מֵחָרְבוֹתַיִךְ אֶבְנֵךְ!

בְּלֵב בּוֹטֵחַ בָּאתִי הֲלוֹם

הָקִים אֶת הֲרִיסוֹתַיִךְ

אַךְ אֵיךְ אֶבְנֶה אֶת בֵּית מִקְדָּשֵׁךְ

אִם אֵין שָׁלוֹם בֵּין בָּנַיִךְ?

סְפָרַדִּים, אַשְׁכְּנַזִּים, תֵּימָנִים, פָלָשִׁים

אוּרְפָלִים וְגוּרְגִ'ים וַחֲרֵדִים וְחָפְשִׁים

יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם

לֹא זֹאת חָזִיתִי בַּחֲלוֹם!

יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם

בֵּין בָּנַיִךְ הַשְׁרִי נָא שָׁלוֹם!

עִיר-פְּרָזוֹת הָיִית עִיר קָדְשִׁי

נִשְׁבַּר בָּךְ כָּל בָּרִיחַ;

אַךְ עוֹד נִשְׁאַר בָּךְ שַׁעַר סָגוּר,

זֶה שַׁעַר הַמָּשִׁיחַ.

רִבְבוֹת בָּנַיִךְ שְׁלָחוּנִי אֵלַיִךְ

לִמְסֹר לְיָדִי אֶת מַפְתְּחוֹתַיִךְ.

יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם

נִשְׁבַּעְתִּי בְּשֵׁם אֲדֹנָי:

יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם

הָאִירִי פָּנַיִךְ אֵלַי!

מֵעַל פִּסְגַּת הַר הַצּוֹפִים

שָׁלוֹם לָךְ, יְרוּשָׁלַיִם

אַלְפֵי גּוֹלִים מִקְּצוֹת כָּל תֵּבֵל

נוֹשְׂאִים אֵלַיִךְ עֵינַיִם

בְּאַלְפֵי בְּרָכוֹת הֲיִי בְּרוּכָה

מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ, עִיר מְלוּכָה

יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם

אֲנִי לֹא אָזוּז מִפֹּה!

יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם

יָבוֹא הַמָּשִׁיחַ, יָבוֹא!

"בֶּן-עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה, צִדְקִיָּהוּ בְמָלְכוֹ, וְאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה, מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם; וְשֵׁם אִמּוֹ, חמיטל (חֲמוּטַל) בַּת-יִרְמְיָהוּ מִלִּבְנָה. וַיַּעַשׂ הָרַע, בְּעֵינֵי ה', כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשָׂה, יְהוֹיָקִם. כִּי עַל-אַף ה', הָיְתָה בִּירוּשָׁלִַם וִיהוּדָה, עַד-הִשְׁלִיכוֹ אוֹתָם, מֵעַל פָּנָיו; וַיִּמְרֹד צִדְקִיָּהוּ, בְּמֶלֶךְ בָּבֶל. וַיְהִי בַשָּׁנָה הַתְּשִׁעִית לְמָלְכוֹ, בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הוּא וְכָל-חֵילוֹ עַל-יְרוּשָׁלִַם, וַיַּחֲנוּ עָלֶיהָ; וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק, סָבִיב. וַתָּבֹא הָעִיר, בַּמָּצוֹר, עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ. בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ, וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר; וְלֹא-הָיָה לֶחֶם, לְעַם הָאָרֶץ. זוַתִּבָּקַע הָעִיר, וְכָל-אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה יִבְרְחוּ וַיֵּצְאוּ מֵהָעִיר לַיְלָה דֶּרֶךְ שַׁעַר בֵּין-הַחֹמֹתַיִם אֲשֶׁר עַל-גַּן הַמֶּלֶךְ, וְכַשְׂדִּים עַל-הָעִיר, סָבִיב; וַיֵּלְכוּ, דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה. וַיִּרְדְּפוּ חֵיל-כַּשְׂדִּים אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ, וַיַּשִּׂיגוּ אֶת-צִדְקִיָּהוּ בְּעַרְבֹת יְרֵחוֹ; וְכָל-חֵילוֹ--נָפֹצוּ, מֵעָלָיו. וַיִּתְפְּשׂוּ, אֶת-הַמֶּלֶךְ, וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ אֶל-מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה, בְּאֶרֶץ חֲמָת; וַיְדַבֵּר אִתּוֹ, מִשְׁפָּטִים. וַיִּשְׁחַט מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶת-בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ, לְעֵינָיו; וְגַם אֶת-כָּל-שָׂרֵי יְהוּדָה, שָׁחַט בְּרִבְלָתָה. וְאֶת-עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ, עִוֵּר; וַיַּאַסְרֵהוּ בַנְחֻשְׁתַּיִם, וַיְבִאֵהוּ מֶלֶךְ-בָּבֶל בָּבֶלָה, וַיִּתְּנֵהוּ בבית- (בֵית-) הַפְּקֻדֹּת, עַד-יוֹם מוֹתוֹ. וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, הִיא שְׁנַת תְּשַׁע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל--בָּא, נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים, עָמַד לִפְנֵי מֶלֶךְ-בָּבֶל, בִּירוּשָׁלִָם. וַיִּשְׂרֹף אֶת-בֵּית-ה', וְאֶת-בֵּית הַמֶּלֶךְ; וְאֵת כָּל-בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת-כָּל-בֵּית הַגָּדוֹל, שָׂרַף בָּאֵשׁ"

(ירמיהו פרק נב)

חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטומוס את התורה והעמיד צלם בהיכל בט"ב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר

(משנה,תענית ד,ו)

אלי ציון ועריה

"חסרה" מתוך הפיוט "יהודה וישראל" בביצוע הרב מאיר עטיה

"תפילה לעני" באתר פיוט +שירה

ביום מסה/ מילים משה טבנקין, לחן מתי כספי

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון